סוגי חברות
בחברה דמוקרטית ופלורליסטית נמצא שלאינטלקטואלים יש תפקיד חשוב מאוד.
להבדיל, יש את החברות היותר מסורתיות, חברתיות, פטריארכליות. אין בהן זירה ציבורית תוססת.
במשטרי מדינות עולם שלישי פעל השלטון בעיקר על יצירת משטר טכנוקרטי. בהם המדינה הפקידה את הממד הסמלי של יצירת ערכים (ברוח המשטר כמובן).
בשיח המחקרי, במיוחד בתקופה בה הופיעו אינט' על הבמה (משפט דרייפוס לדוגמא), קבוצה הזו זכתה לחשיפה. נחשבת למאתגרת, מעניינת ואף זוכה לשבחים במיוחד בתקופה הפורמטיבית שלה- "עידן התמימות", סוף המאה ה-19, תחילת ה-20. בתקופה זו יש אי יציבות, הפרט הולך לאיבוד, המסגרת המשפחתית מתמוססת ואז מגיעה השעה לחבר'ה הללו, שזוכים מיד לאהדה גדולה.
אינטלקטואל וכוח
כחלק מגישה פוסט- מודרניסטית (כמו זנד) לעומת שילס, הנוקט בגישה יותר סוציולוגית, מעניין אותו יותר ההקשר החברתי.
כאן אנו נכנסים לעניין של אינטלקטואל וכוח.
זנד עושה רה-קונסטרוקציה למקצוע של אינטלקטואלים. התזה שלו מדברת על מתן לגיטימציה או על מעורבות אקטיבית, העומדות לפעמים כאנטי תזה לערכים, כמו מוסר וחמלה. למעשה זנד משיב, הוא מוריד את הממד האתי-איכותי של הרובד האינטלקטואלי, ומביא אותם לדרגה ארצית, גשמית- העם, הפוליטיקאים. הוא רוצה שהם יחלקו את עוצמתם הפוליטית.
מדוע אינטלקטואלים משתפים את גישתם? על פי זנד, זה נובע מהמהות של אינטלקטואל- הרצון לחלוק את העוצמה הפוליטית. עם זאת, הוא טוען שזה הפך לסוג של אובססיה, ומכאן הרצון להשתתף בפוליטיקה.
בגלל הרצון העז לשנות הם הופכים בשלב מסויים לפוליטיקאים- משום שזו הדרך המהירה ביותר להגיע לשינוי המיוחל.
הרצון לעוצמה פוליטית, על פי זנד, הביא אינטלקטואלים מסויימים לעוולות– לדיכוי של הסדר הראוי.
גישות נוספות
חוקרים נוספים המשקפים גישות נוספות המתעסקים בתפר שבין אינטלקטואל וכוח פוליטי:
מישל פוקו- חיבק את המשטר הקומוניסטי.
היידגר- חיבק את משטר הנאצי.
מארק לילה– בספרו "הנפש הנמהרת" (כבר בשם אפשר להבין את תחושתו שאינטלקטואלים בוחרים למהר, להזיז עניינים בדרך מהירה וקצרה). טוען כי 2 החבר'ה הנ"ל רצו לתקן את המציאות מן היסוד, ולכן התחברו לאותם גורמים שיביאו (פוטנציאלית) את השינוי המיוחל.
הוא מתריע מפני פוליטיזציה יתר של הממשל- צריך לשמור על איזושהי הפרדה מהמסגרת הפוליטית.
דוד אוחנה– "חרון האינטלקטואלים". הוא נכנס לרובריקה של זנד ולילה. מחקריו מתמקדים בתשוקה הפרומתאית- התשוקה שנמצאת בעולם ומכאן הבעייתיות. הוא מצביע על התקופה שהייתה עקובה מדם וטוען שחלק מזה משתייך לאינטלקטואלים.
הזכרנו את צרפת וגרמניה, אך לא את אנגליה. השתיים הראשונות עברו טלטלות, תהפוכות חברתיות משמעותיות. באנגליה כל התהפוכות הללו נחוו באופן הרבה יותר הדרגתי. משום כך לא יצאו אינטלקטואלים "נמהרים" או רדיקליים.
אולי תלוי בסוג משטר- שהנאמנות היא למסורת, לשושלת מלוכה, משפחה. קשה יותר למרוד במסורת של שנים רבות. לא למשטר חולף.
כבר בשנות ה-60 -70 ישנה התפכחות מסויימת. זה כבר לא בון טון להיות אינטלקטואל. קבוצה זו מתחילה להיכנס בתוך עצמה. יש "פיחות" במעמדם של האינטלקטואלים.
ספרו של אלאן בלום- "דלדולה של הרוח" הוא כתב על התמורות בשכבת האינטלקטואלים שעברו עם הזמן לטכנוקרטיה ולאינטליגנציה.
לאינטלקטואל הערבי, להבדיל מהאינטלקטואל המערבי- הראשון מתמודד עם 4 דילמות. הוא מחליף במידה מסויימת את המעלם המסורתי (בעלי מקצוע חופשיים מחליפים את הכמורה). יש לו לגיטימציה לדבר על מוסר, חזון, חלופות, שינוי. האינט' הערבי מתמודד עם ארבע דילמות:
- גם האינטלקטואל המערבי וגם הערבי רוצים לשנות. במערב זה מביא אותו לקדמה, למודרנה– התהליך ארוך טווח. אם הוא ארוך טווח שאלת השינוי היא פחות מאתגרת. משקל המסורת וחשיבותה הולכים ונשחקים ככל שהתהליך הוא ארוך טווח, ואז כשמופיעה הדמוקרטיה והרעיון החוקתי והליברלי- אז צומחת קרקע יותר טובה ואיכותית (כל עניין החילון מתאפשר יותר כשיש שחיקה במסורת– שחיקה עקבית).
כל עניין שינוי פני החברה הוא תהליך שמתרחש רק במאה ה-19 (עם שורשים קודם לכן). כלומר, זהו טווח היסטורי קצר. פתאום הערבים מוצאים עצמם בלי אימפריה עות'מנית, בלי מסגרת מסודרת ומתמודדים עם מסגרות לאומיות שרוצות להיווסד. האקלים ההיסטורי עליו רוצה לצמוח האינטלקטואל הערבי, במונחי זמן, הוא קצר מאוד (בהשוואה למרחב המערבי- אירופי. ברגע שיש מאבק ממשי יותר, שיש יותר דילמות סביב מסורת ותיקונה, אז משימת האינטלקטואל הופכת קשה יותר.
האליטות הפוליטיות הערביות (פוסט עות'מניות)- גם הן אינן מקדמות רוויזיה של החברה שלהן. מכאן שיש מעין המשכיות- לאליטות הפוליטיות הללו יש אופי מסורתי מסוים. אם יש מעברים חדים מדי- הניסיון לשמור על הסדר הופך גם הוא קיצוני יותר (בדומה להיום). האליטות אינן תורמות לאינטלקטואל.
לקרוא: פול קלי- ליברליזם 2005
