דילמה שניה: הזדהות עם התרבות המערבית– הזיהוי של האינטלקטואל עם המערב גורמת לזלזול בו. האינטלקטואל מוצא עצמו במלכוד- הוא נתפס כאחד הפוגע בזהות הילידית, כרוצה להרוס את התרבות המקומית. אולם, התקופה בה הוא פועל היא תקופה של אי יציבות, ולכן קשה לו לפעול.
הדילמה היא של לקיחת דוגמה מתרבות מערבית שיוצריה משעבדים את הקהילה והטריטוריה המקומית.
האינטלקטואל מתחבט, בסוגיות שבהקשר המערבי הן אינן רלוונטיות יותר. הדילמה הזאת משפיעה לרעה על האינטלקטואל ועל השלמות האינטלקטואלית. הם פוחדים ומשום כך לא הולכים "עד הסוף". יש כאן מעין סכיזופרניה- מצד אחד ההסתכלות החוצה, הרצון לשנות, אך מצד שני יש מצוקות ושסעים ואי אפשר להתנתק מן המטען המקומי שגורר את האינטלקטואליות אחורה.
אנו מוצאים אותם יותר כרפורמיסטים מאשר כ"מתקנים" במובן מהותי. רפורמיזם לרוב אקלקטי- מנסה לשלב בין הדברים, הוא אינו נותן אמירה חדה.
- דילמה שלישית- המרחב עצמו לא צבר מספיק עומק של תהליכים שיאפשרו לאינטלקטואל מרחב תמרון.
בין מסורת למודרנה יש מאבק שאינו מוכרע (סוגית הנשים, הדת, הקולוניאליזם והאליטות המקומיות הפועלות). אלו האחרונות אינן נותנות רוח גבית לשינוי אותו רוצים האינטלקטואלים לשנות. האליטות לא רוצות להתסיס ומנסות לשמור על מעמדן (האליטות של תחילת המאה ה-20, המכונות "נכבדים"). הללו מהוות חלק גדול מהמסורת ולרוב שמרניות. הם מדברים מצד אחד על פתיחות, על פתיחת הסגירות, אך מהלכה למעשה אין עשייה רבה מצדם- היא נשארת לרוב או אדישה או שהיא מנטרלת את ה"סיכון". השיח הערבי והמערבי נאחז באמירות של ייאוש ותסכול מהסיבות הללו. יתכן והאביב הערבי משנה את התמונה למספר מדינות). הוא נתן קריאת כיוון חדשה.
כלומר, התמונה שעולה היא די עגומה. עולה שאלה עד כמה שיח זה מדויק או שאפשר להאיר בו היבטים חיוביים.
סרט קהירי: "קנדיל אם האשם"- המנורה של אם האשם: מספר על צעיר שלומד רפואה. הוא חוזר למשפחתו כדי לטפל במישהי והוא מנסה לטפל בה באמצעים מערביים בלבד, ונכשל. הוא פונה לרפואה מסורתית ויוצר שילוב של שתי המסורות וכך האישה נרפאת. המטען התרבותי הוא חלק מהזיכרון ומהתודעה.
אפיזודה ראשונה– מראה את ההתרסה של אותו רופא כלפי הרפואה המסורתית. מתריס נגד הטיפול בשמן. בת דודתו החולה מטופלת באותו שמן והוא אינו מרוצה מכך.
הרופא כאן בעל אמירה חברתית- הוא אמנם רופא אך מתפקד כאינטלקטואל שרוצה לשנות.
- דילמה רביעית- שנות ה-50 וה-60 עולים משטרים מהפכניים. המשטרים הללו משתקים את המערכת ואת השיח הציבורי (אין יותר מפלגות, יש עיתונות מגויסת). יש שדרוג של הטכנוקרטיה- ישנם אנשים שאין להם אמירה ערכית, אינם מעורבות בשיח הציבורי, וישנם אנשים שמשמרים.
גם מה שנתפס כקהילה הרמטית אפשר למצוא קולות של אינטלקטואלים שיוצאים נגד הקונצנזוס, יש כאלה שנכנסים לכלא ויש כאלה שנכנסים דרך מדיומים "עדינים"- ציור, אומנות, סרטים. אופי הפוליטיקה במקרים אלו היא פוליטיקה סמכותית והמקום לביקורת מצומצם ביותר.
לאחר מכן עולים משטרים רפובליקנים- פוסט מהפכניים. מאיישים אותם בוגרי צבא לרוב או בירוקרטים אשר אינם יוצרים צידוד מערכות. סאדאת היה יוצא דופן וחיפש את החיבור עם המערב ואת השינוי. המשטרים הפוסט מהפכניים שומרים על ההמשכיות ועל שליטתם על המערכת.
בצל המשטרים המהפכניים ישנם משקיפים (גם מקומיים) שמדבר על "משבר המשכילים" שלא מצליחים לדבר, לחדש ולשנות (בניגוד למערב- שם יש פשוט דלדול של השיח).
מדוע אנו מוצאים שאנשי דת מתריסים בצורה עדינה יותר בעוד שאינטלקטואלים מבטאים בצורה חריפה יותר את הדעה שלהם?
1) מקומם של העלמאא בחברה- הם היו המתווכים בין המשטר לעם. הם נהנו למעשה משני העולמות. לעומתם, האינטלקטואלים אינם זוכים למעמד כבוד זה והם אינם מסכימים עם השלטון כשבמקביל אינם זוכים לתמיכה רבה מהעם, ממנו הם חשים ניכור וחוסר הסכמה.
2) העלמאא תלויים במשטר- העלמאא והשלטון בתקופה הקדומה היו תלויים זה בזה ונתנו לגיטימציה אחד לשני. לא היה להם אינטרס לצאת מהסכם א- פורמלי זה, ולכן לא הייתה התרסה אגרסיבית נגד השלטון.
3) ההבדל בין העלמאא לאינטלקטואלים הוא שאנשי הדת ראו שיש הפרדה בין השלטון להנהגה הדתית (סלטאן מול עלמאא). העלמאא הם יורשי הנביאים בתחום הידע הדתי. או כמו שעשה חומייני- הם יורשים לא רק בפן הדתי, אלא גם בפן הפוליטי.
לעומת זאת, האינטלקטואל פר הגדרה הוא מוביל שינוי ולא דוגל בסטטוס קוו. בנוסף, יש הדרה שלהם מהמערכת ואינם מתווכים בין החברה למדינה. הדחיקה לשוליים מביאה לתסכול שמובע באופן בוטה יותר מקודמיהם (ביחוד כשהם מסתכלים למערב ורואים את עמיתיהם. הם מבינים מה הם מסוגלים ולא מסוגלים לחולל במאבקם).
לאינטלקטואלים מן העולם השלישי קמו גם מבקרים מבית. כאן נדון בהשקפותיהם של חוקרים הבאים מתוך המרחב המקומי. אותם חוקרים מאוד ביקורתיים. כמה מהם הם חסין אלאטס, עבדאללה לאווי ואת שראווי.
לפי אלטאס- מתמקד בעולם השלישי ובפקיסטן והודו במיוחד. יש לו אמירה מתריסה ביותר וטוען:
טכנוקרטים שלא מתעסקים בשיח הציבורי. כל מה שעומד בראש מעייניהם זה שדרוג של המקצוע בו הם עוסקים. אין להם אוטונומיה עצמית, הם חלק ממערכת כלשהי והם אינם מסתכלים מעל למשבצת המקצועית שלהם. הוא מחפש את האינטלקטואלים שהם בעלי מעוף- שוברי מוסכמות.
העולם השלישי דורש רפורמה. הוא טוען שקהילה ללא אינט' (במובן החיובי) לעולם תישאר מאחור. לפיהם הם הכוח המניע. הוא כמובן מסתכל על המודל המערבי, שם למד ורכש את השכלתו ואת האידיאולוגיה שלו. הוא דורש אינטלקטואלים אורגניים (מעורבים ומשפיעים).
