הוא טוען שהאינטלקטואליות הירודה בעולם השלישי נובעת מנתונים סביבתיים. הוא מסביר למה התוצר הזה נוצר:
- השלטון הקולוניאלי- על פיו נשלט רוב העולם השלישי. שלטון זה מלכתחילה לא נתן אפשרויות לפתח סוג כזה של אינטלקטואל ברמה- כאלה שמתריסים ומבקרים. במאמצים שהשקיע בחינוך- השלטון עשה זאת יותר לכיוון הטכנוקרטי.
- האליטות שבאו אחרי השלטון הקולוניאלי- גם הן לא היו מעוניינות באינטלקטואלים מבקרים, או בעלי עצמאות מהשלטון. הם רצו להכניסם למערכת כמה שיותר עמוק, לנטרל את העוקץ. אותן אליטות התמקדו ביצירה טכנוקרטית.
אלטאס מציב רף גבוה מאוד לאינטלקטואל. הוא מוסיף ואומר שלא מספיק שיהיו בעלי ראיה מקומית, אלא שיהיו מעורבים גם בעולם החיצון. הוא אומר (בציניות) שלקבוצה אחת יש סדר יום מהפכני שראוי להערכה ושם יש אינטלקטואלים ראויים, אך הוא אינו תומך בו- הקומוניסטים/סוציאליסטים.
נדבר על ראיית המקומיים את הליברליזם ולאחר מכן נראה כיצד הליברליזם זוכה לאישוש במרחב הים תיכוני.
אלטאס מספיד את עניין האינטלקטואלים בעולם השלישי, מה שיש במקום זוהי טכנוקרטיה. עיסוקם הוא בידע אמפירי ולא בערכים כמו מוסר והם למעשה חסרי תעוזה.
לדעתו לא היה למשטרים רצון לטפח שכבה "קוראת תיגר".
אם כן בעולם השלישי ניתן למצוא שני מצבים:
אינטלקטואלים באיכות שאנו מחפשים- זו תהיה קבוצה קטנה ללא השפעה.
טכנוקרטים- לא אינטלקטואלים.
עבדאללה לאווי
עבדאללה לאווי- "המשבר ב…" לקרוא בסילבוס.
הוא טוען שיש דבר כזה אינטלקטואל הערבי, אולם מרביתם מושכים לכיוון הרגשי, האמוציונאלי. הם למעשה פונים לעבר. אותם הוא מזהה עם הזרם האסלאמי המסורתי, וזוהי המגמה הרווחת- מהם לא תבוא הישועה. הוא מחפש רפורמציה, שינוי.
קבוצה נוספת- היא קבוצה שפועלת על פי הרציונאל, אולם הבעיה שלה היא שאינה נחושה. היא לוקחת דברים מפה ומפה. אקלקטיים. הם לוקחים ערכים מן התרבות המקומית, לא מערערים על מוסכמות חברתיות.
טענתו כלפי הרפורמיסטים היא שהם אינם הולכים עם האמת שלהם (המודרנה), משום שהם נעים בין עולמות. עבדאללה לאווי רוצה לראות את האנשים שהתריסו ויצאו מול העולם הערבי באמירות חדות. רפורמיזם פשוט אינו "מספק את הסחורה" לפי דעתו של לאווי.
אותו מעניין כיצד במערב מתנהלים האינטלקטואלים. לפי טענתו לא התפתחה בחברה הערבית בורגנות– שכבה שקשורה לתחומים פיננסיים- כלכליים. היעדרה של קבוצה כזו שמה מקל בקדמתה של החברה הערבית.
מי שהובילו שינויים בחברה היו הבורגנות (המהפכות השקטות בחברה האנגלוסכסית) או הפרולטריון (שהביא למהפכה הקומוניסטית). בערב אין לנו אף אחת מהן. על רקע הפרדת הרשויות, במדינות ערב, השכבה שנוצרה היא הצבא- רק בכוחו של הצבא (או מי שיש לו מונופול על הכוח). ה"אביב הערבי" הוא סתירה לפרדיגמה הזו- שרק ביכולתו של הצבא לחולל מהפיכה.
עיסא בולטה
משקיף ערבי נוסף מצפון אפריקה. הוא מדבר על העניין הדיכוטומי- של מאבק בין מסורת למודרנה- אז האינטלקטואלים נופלים באמצע. ספרו של בולטה נכתב ב-90'.
השאם שראבי
ממוצא פלסטיני. התחיל כמרקסיסט- קומוניסט אך עבר בהדרגה לזרם הליברלי. הוא דיבר על היעדר אינט' איכותיים, מה שהביא אותו למסקנה שהאינטלקטואל הערבי סובל מפיצול אישיות מכיוון שהוא אינו מצליח להפנות עורף למסורת.
מה שמסתמן מהגישות הנ"ל זו איזושהי ערגה לרפורמציה. לא רפורמיזם, אלא רפורמציה- של שבירת כלים. הם אינם מוצאים זאת ולכן תסכולם מופנה כלפי אותם אינטלקטואלים.
אם נתעלם מההיבט האמפירי, איפה כאן הבעייתיות?
- הלהיטות– זהו אינו תהליך של זבנג וגמרנו.
- יש כאן בעצם פרמטר של השוואה– מתחוללים במערב תהליכים שמניבים פירות ואילו בערב יש קו רציף ומתון שאינו מספק.
- הם חושבים שלא יכולה להיות רפורמציה ללא מהפכה.
- ראיה של שחור ולבן- או מודרנה או מסורת.
עד שנות ה-70-80 שלטה הפרדיגמה של המודרניזציה, אשר באה ואמרה שתהליך של קדמה ומודרנה הוא תהליך ליניארי (מעבר ממצב אחד למצב אחר). אין תחנת ביניים או שטחים אחרים. קפיצה מפאזה לפאזה אחרת. פרדיגמה זו לא קיבלה את האפשרות שהמודרנה יכולה ליצור סינתזה ושילוב של השתיים. אין מודל אחד של מודרניות. במקרה שלנו המערב משמש כפרמטר בלעדי, כיצד הדברים צריכים להיראות. אולם אין זה נכון- התמונה מורכבת יותר ויחסית: לא עבור כל חברה המודרנה היא הפתרון המושלם. כל חברה צריכה לנהל עצמה לפי הסיבות שלה.
אדוארד סעיד בסיפורו על האוריינטליזם- קובע שהבעיה של המודרנה המערבית ראתה את המזרח דרך העיניים שלה. היא הרגישה עליונה על המזרח. לכאורה, המזרח לוקח מודל שהוא אינו אובייקטיבי או אוריינטלי, וזוהי הבעיה. הוא קבע שכל תרבות קובעת לעצמה וכל חברה יכולה לקבוע את המודרנה שלה.
איזנשטט דיבר על המודרנה הרב- תרבותית. קובע שכל חברה מושתת על מאפיינים אחרים ועליה לקבוע את המודרנה שלה.
