המפעל הממשלתי הסובייטי לא היה מבוסס על עקרון רווח והפסד. הוא קיבל הוראות מהשלטון – מה לייצר ואיך. למנהל לא היו דאגות. המפעל לא היה צריך לדאוג לשיווק. משכורת העובדים קבועה. הוא היה צריך לדאוג רק להעביר את הסחורה לתחנה הבאה. גורבצ'וב והכלכלנים מעוניינים לייעל את המפעל ולתת לעובדים תמריץ לעשות דברים טוב יותר. חוק המפעל הופך את המנהל במידה מסוימת לכזה שדומה למנהל במערב – הוא צריך לדאוג למכירת המוצר, הוא יכול "לשחק" עם משכורות העובדים, הוא יכול "לשחק" עם המוצר (אם הוא חושב שיימכר יותר טוב), הוא יכול לתגמל את הפועלים.
בנוסף, הממשלה העבירה למנהלי המפעלים סכום מסויים. כ- 60% ממנו יכול היה המנהל לתגמל את העובדים ולייצר מוצרים ע"פ דרישת הממשלה. בשאר הכסף שהוקצה למפעל, יכול המנהל לייצר מוצרים השונים מההגדרה הממשלתית. ההנהגה ציפתה ש- 40% של החופש התעשייתי הזה, יוכל לתת מענה לרעב של האזרח הסובייטי למוצרים באיכות גבוהה יותר. צינורות השיווק עדיין ממשלתיים. כל זה גורם לאינפלציה במדינה – שנוצרת עקב שבירת קיר הבטון בין "המוזמן" לבין "הלא-מזומן" (אשראי).
שני החוקים הנ"ל יוצרים מצב שבו רוב הקואפרטיבים היו בפועל טפילים על המפעלים הממשלתיים. מנהלי המפעל הבינו את הפרצות בחוק ויצרו מצב שבו הקואפרטיבים היו למעשה מעין קבלן-משנה של אותם מפעלים שייצרו את המוצר באותה האיכות, קיצצו בייצור, אך גבו עליו כסף רב יותר. בדרך זו, הצליח מנהל המפעל להגדיל את הרווח האישי עשרות מונים, מכיוון שבקואפרטיב לא הייתה הגבלה על משכורות.
את ההשראה לרפורמות הללו שואב גורבצ'וב מהונגריה. הצפי היה שהם יספקו את הרעב של האזרחים למוצרי איכות.
התוצאה של הרפורמות הללו – שהובילו להפרטה של הכלכלה הסובייטית – היא: במקום להתייעל היא נכנסת למשבר. משבר שנוצר עקב העובדה שעקרונות זרים מושתלים אל תוך מערכת כלכלית בעלת הגיון פנימי. בנוסף, נוצר מצב שבו האזרחים מוכנים לשלם יותר עבור המוצרים. אך הבעיה היא שהמפעלים לא מייצרים מספיק. השיטה המשיכה לעבוד, כאשר רוב הכסף נלקח מ-"הלא-מזומן" (אשראי) ולא מ-"המזומן". המנהלים התעשרו על חשבון הכסף הממשלתי.
האוליגרכים מתחילים לצמוח בסוף התקופה הזו – תחילת הסוף של ברית המועצות. אלו האנשים שנמצאים בזמן הנכון ובמקום הנכון – כאשר מתחילה ההפרטה דה-פקטו של נכסים. כמעט כל הדור הראשון של האוליגרכים צובר את ההון מההפרטה של מועדוני התרבות, הספורט ובאמצעות מכירה של מחשבים. הגז לעולם לא הופרט, והנפט הופרט חלקית.
יש לשים לב כיצד מהשנים 1985-1987, כל הרפורמות של גורבצ'וב אינן משנות את המהות. מדובר ברפורמות ברמת המיקרו-כלכלה ולא ברמת המקרו. אין תכנית-על מאחורי הרפורמות. הקרמלין מחליט לבצען נוכח משבר הנפט והגז בכלכלה. מדובר באימפוביזציה נוכח ראיית כישלונות בשטח. הרפורמות אינן מיועדות לעשות "מערביזציה" לכלכלה הסובייטית– אין רצון להכניס את אלמנט התחרות החופשית לכלכלה – הן נולדות מתוך הרצון במוסקבה לייעל את המערכת בתוך המסגרת של הכלכלה המתוכננת. אין כוונה לשנות את מסגרת הכלכלה הסובייטית המתוכננת.
בשורה התחתונה, הרפורמות הללו לא שינו אותה, הן לא שיפרו אותה, אלא, הן התחילו להרוס אותה – לאט, אבל בטוח. הרפורמות הכלכליות מחלישות את הכלכלה הסובייטית – שנחלשת במילא משל ירידה במחירי הנפט והגז. הכישלונות הללו מובילות אותו לתחושות תסכול כלפי הבירוקרטים.
בקיץ 1988 גורבצ'וב חושב על רפורמה פוליטית מרחיקת לכת – שתחליש את המפלגה. בוועידה ה-19 של המפלגה, גורבצ'וב מקבל הסכמה להכניס עיקרון של פרלמנט מתפקד המושתת על בחירות חופשיות. גורבצ'וב מעוניין להחיות את המוסדות ולהחליש את מוסדות המפלגה – זאת בשל העובדה שהוא סבור שבכירי המפלגה, בעלי הכוח, הם אלו שמובילים לכישלון הרפורמות הכלכליות.
בקיץ 88 גורבצ'וב מכנס את המפלגה ה-19, מקבל החלטה גורלית. הוא בעצם מחפש מנדט לשינוי רדיקלי של המערכת הפוליטית הרוסית. מהות השינוי מתבטאת בדפים שקיבלנו. עד אז, לאורך ההיסטוריה של ברה"מ המפלגה הייתה המוסד החשוב כאשר המזכ"ל הוא התפקיד החשוב ביותר במדינה. גורבצ'וב מרגיש ב88' חושש מהדחה. יש קולות בתוך הפוליטביורו שהוא מוליך את המדינה לאבדון וכי צריך להדיח אותו. הוא רוצה להעביר את כובד המשקל הפוליטי מהמפלגה למדינה (פרלמנט רוה"מ- כמו מדינות מערביות).אך גורבצ'וב לא רוצה לוותר על המפלגה, להישאר המזכ"ל. גורבצ'וב מציע, בפעם הראשונה מאז 1917, לקיים בחירות "חופשיות" ע"פ הגדרתו- בחירות לא רב מפלגתיות אלא רב מועמדיות. מפלגה אחת, הרבה מועמדים. רוצה להחיות את המוסד- "קונגרס רעי העם", קונגרס בעל 250 צירים. מתחיל את המסורת שילצין ופוטין המשיכו. בחירות תחרותיות, הפרלמנט יבחר את הסובייט העליון 542 צירים, והוא בוחר את יו"ר הפרלמנט, שהוא תפקיד מאוד חזק- ראש הרשות המחוקקת. גורבצ'וב תופר לעצמו להיות מזכ"ל המפלגה ויו"ר הפרלמנט- בהדרגה להעביר יותר ויותר כוח מהמפלגה לגופים נבחרים. בסופו של דבר, התוכנית היא ליצור מוסד של נשיאות נבחרת ישירות.
איך מבטיחים את התוצאות הנכונות בבחירות (שגורבצ'וב ואנשיו יקבלו שליטה בפרלמנט)? אז מתוך פרלמנט בעל 2250 צירים (שמתכנס פעם בחצי שנה), רק 1500 יהיו אזורי בחירה, השאר היו "משוריינים" בצורה זו או אחרת. מתוך אלה-" 100 האדומים" יהיו משוריינים לאליטה המפלגתית, 750 מגיעים מארגונים ממשלתיים (לדוגמה: נציגים מאגודת הסופרים הסובייטית, אגודת השחמט הסובייטית וכו'). הפרלמנט נבחר ל-5 שנים. אלו פילטרים כדי למנוע מאנשים לא רצויים יגיעו להיות מועמדים לבחירות. איך עושים זאת? היו הרבה מאוד מועמדים- כמעט 10 אלף מועמדים ורק 39% מהם הצליחו להתברג לרשימת המועמדים. הצליחו להוריד מועמדים בדרכים לא דרכים (המצאת בעיות בירוקרטיות).
