סוגיית האינטלקטואלים היא לא סוגיה ברורה. יש פגמים בשיח האינטלקטואלי המערבי, מכאן שלא צריך לבוא ולהחמיר לגבי האינטלקטואלים הערביים.
את אותה מסקנה ננסה לבוא ולהכיל גם על הסיפור של ליברליזם- מרבית הספרות שדיברה על הליברליזם גם כאן באה ואמרה "אין דבר כזה ליברליזם ערבי", אולי תופעות שמתקרבות לכך אולם לא לגמרי. אנו נצביע על מורכבות התפיסה הזו.
ליברליזם
אנו מוצאים באידיאולוגיה זו מגמות סותרות. היא עברה תחת ביקורת ושינויים, בשל לחצים פוליטיים וחברתיים.
נקודת המוצא של ליברליזם היא הנאורות (קאנט וחבריו). הפרמטרים של נאורות הם רציונל/תבונה והפרט (מגמה של אינדיבידואליזם). זה מביא להסכמה של התנערות מסמכות וממוסכמות (דת, המלך) הסטת הדגש מהאליטה לחברה.
הנאורות- פרויקט שקורא לרציונליזציה של החברה ושחרור מעול המוסכמות והסמכויות.
סקפטיזם- חוסר קבלת ה"מובן מאליו". הפעלת שיקול דעת ושיפוט ועפ"י זה דוחה/ מאשר דברים.
השילוב של השניים הוביל לגישה אמפירית כלפי החיים. כלומר, כל דבר צריך להימדד עפ"י מדדים אמפיריים. באופן זה, כל הדברים שהם לא במודע, לא בהישג יד (כמו אמונה, דת), הופכים ללא רלוונטיים יותר. התפיסה הופכת להיות אמפירית. כאן גם מגיעה עלייה בפופולאריות של המדעים המדויקים ופיחות במעמד הכנסיה.
הדרה של המרכיב הדתי בהתנהלות פרט וחברה.
הפרטה של הכוח- כך שמנהיגים לא ממשיכים להוביל, אלא הכוח עובר לידי החברה ומוסדותיה (הפרלמנט ובחירות).
מרכיבי הליברליזם
הליברליזם שואב אליו חירות/שוויון (יש מתח ביניהם עד היום).
תבונה – נשארה כמות שהיא.
לגאליזם/ חוזיות (כלומר שהמדינה צריכה להתנהג עפ"י התקשרות חוזית- הפרדת חוק, בחירות..). החוזיות היא יותר בספרה הפוליטית- ציבורית. המדינה צריכה יותר לשרת את אזרחיה מאשר לנהל אותם.
ההומאניות/ קוסמופוליטיות– הרעיון חוצה גבולות. יש לו מגמה להנחיל ערכים מעבר למדינה הספציפית בה הליברליזם הזה מתקיים.
הרבה מרכיבים התחילו מהליברליזם הקלאסי, אך היו שינויים היסטוריים שהשפיעו עליו: עליית ההמונים והמעבר לפוליטיקה של ההמונים ותפיסת הרווחה (כך שיש תכנים יותר חברתיים ויותר דאגה לשכבות הנחשלות) היו כמה מהם. כאן נכנס המתח בין חירות לשוויון. המתח הוא במרחב התמרון שיש לאוטונומית הפרט- החירות. עד כמה היא יכולה לבוא על חשבון אחרים?
באו ואמרו שלחירות צריך לשים גבולות, זהו לא דרוויניזם חברתי.
האינדיבידואליזם– גם פה יש מעט שינוי. כמובן שהפרט והאוטונומיה של האדם חשובה אולם יש הכנסת קולקטיביזם (ראיה קבוצתית), כמו לדוגמא האיגודים המקצועיים, שרק דרכם אפשר לדאוג לזכויות של הפרט. עמידה של הפרט לבד מול המערכת לא תביא תועלת רבה עבורו. הארגון אמור לשפר את תנאיו של הפרט.
הומאניות- נשאר ערך ואף קיבל תאוצה בשנות ה-60 (דה-קולונליזציה).
פאנון- אחד מילידי צרפת. (מטרור פוליטי). היה פסיכולוג שהזדהה עם המאבק האלג'ירי בצרפתים.
יש ביקורת כלפי הנאורות והיא משפיעה על הליברליזם:
יש האומרים שפרויקט הנאורות נכשל. הנאורות לא סיפקה את הסחורה- צצות תופעות שהן אנטי-תזה של נאורות וכאן אנחנו נכנסים למושג שנקרא "הדיאלקטיקה של הנאורות".
הפרט מוצא עצמו לפעמים ללא תמיכה של החברה (ולעיתים המשפחה)- כל המוקד הוא על התקדמות הפרט. במובן הסוציולוגי, (הקמת ערים אורבניות) הפרט הולך לאיבוד, הוא מאבד את משענתו הפסיכולוגית.
אם כן הדיאלקטיקה של נאורות מביאה לקריסה של הערבות ההדדית, ואף יותר מכך- מרגע ניסיון הוצאת הדת, המציאות הופכת לחומרית, וחסרת תוכן. היא הביאה גם לטוטליטריות, למלחמות, לשפיכות דמים וכו'.
לסיכום, מה שהיה אמור להביא לעליה ליניארית הפך לעירוב של דברים לא טובים.
הנאורות יצרה חברה מכאנית אפרורית (ללא רוחניות), היררכית (עד לשעבוד- יש כפופים ומוכפפים) ומיליטנטית (לחימות רבות).
מישל פוקו בא ואמר שהמדינה הפכה לכלא אחד גדול ומה שמכתיב את ההתנהגות אלה יחסי כוח בלבד.
הליברליזם, כנגזרת של הנאורות חוטף את הריקושטים מהביקורות על הנאורות.
