הפורטוגזים מחפשים לאורך כל המאה ה-15, לאורך חופי אפריקה את הנקודה שמחברת בין האוקיינוס האטלנטי לשקט- את כף התקווה הטובה. הראשון שמגיע אליו הוא ברתולומיאו דיאש בשנת 1488. הוא הראשון שמגיע להבנה כי ניתן להמשיך משם להודו. אך רק בשנת 1498, וסקו דה גמא מגיע להודו דרך אותה כף התקווה הטובה. בעקבות גילוי זה, הפורטוגלים מתחילים בהפלגות סדירות להודו. השיטה שלהם היא לא כיבוש, אלא הקמת תחנות מסחר. אפריקה, בגילויים אלו, שיחקה תפקיד משני, חוץ מעסקי העבדים, כאשר החל משנת 1440, מתחילים להזרים לפורטוגל כמויות גדולות של עבדים מאפריקה.
מכתבו של פרו ואש קמיניה- תיאור המסע של קברל
קברל מפליג בשנת 1500, בעקבות וסקו דה גמא לכיוון הודו, עם 13 ספינות ו-1500 בני אדם. בין יתר המפקדים של הספינות היה גם ברתולומיאו דיאש. הם מפליגים דרומה, ובעקבות המלצתו של ברתולומיאו דיאש, בכדי לחסוך בזמן, הם מפליגים מערבה בכדי לעלות על זרם שהיה אמור לקחת אותם דרומה לעבר כף התקווה הטובה ביתר קלות. מה שקורה בפועל זה שהם מגיעים מערבה מידי ומגיעים "בטעות" לברזיל. שם הם נשארים בסך הכול שבוע וממשיכים להודו. בשבוע הזה הם מגיעים למקום שהם מכנים "פורטו סגורו". הנוטריון של המסע, פרו ואש קמיניה, כותב מכתב למלך פורטוגל ובו הוא מתאר את האינדיאנים. כנראה גילו את העם ה"טופי" שנמצא באזור הזה. נקודות מעניינות במכתב:
- ברגע הראשון בו הם פוגשים באינדיאנים, מתואר ניסיון תקשורת לא מוצלח- ישננם גלים ורעש ואי אפשר לתקשר. מה שאחד מחברי המסע עושה- זורק גלימה אדומה וכובע שהיה לו על הראש- במעין מחווה של יצירת תקשורת ובעצם נותן משהו שנמצא על גופו. מקבל חזרה גם כובע או סוג של כתר, עשוי נוצות. יש פה חיבור, נוצות בניגוד לבד. מעניין שמנסים להלביש את האינדיאנים. יש ניסיון כפייתי של האירופאים לתת משמעות למקום, תרבות שלא מובנת לאירופאים. רואים בלבוש תפקיד מאוד מרכזי בזהות המעמדית של האנשים. נותנים להם בגדים כדי לסמן את הריבוד החברתי שבתוכם.
- תוך כדי מפגש אחד מהם מראה התעניינות בשרשרת שעל צווארו של האדמירל ומצביע גם על היבשת, כאילו ומנסה להגיד שיש זהב בתוך היבשה ושהוא מעוניין להחליף אותו בתמורה לשרשרת. כנ"ל לגבי הפמוטים מכסף. קמיניה, מספיק הגון וציני, כדי לעדכן שלא בטוח שזה מה שהוא התכוון אליו, אך זה בדיוק מה שאירופאים רצו להבין.
- אזכור שהם לא נימולים. ניסו למצוא שרידים של יהדות כלשהי, ניסיון למצוא את עשרת השבטים האבודים.
לאחר שהם ממשיכים במסעם להודו ומגיעים לשם- הם מסתכסכים עם סוחרים הודים וקמינה נהרג בקרב.
לאחר גילוי הדרך להודו (כף התקווה הטובה):
לספרדים עקרונית אסור להפליג דרך כף התקווה הטובה, מאחר וזוהי הטריטוריה של פורטוגל )אבל דיבורים ומעשים בנפרד- והספרדים אכן לפעמים הפליגו דרך שם ואף הגיעו לפיליפינים) ולכן גילוי זה רק מאיץ את הרצון הספרדי למצוא את הדרך השנייה להודו והם ממשיכים לנסות למצוא מקומות חדשים בעולם החדש. עד שנת 1512, וספוצ'י הוא הנווט הרשמי של ספרד, ולאחר שהוא מת, קוראים ל- JUAN DIAS DE SOLIS לצאת לדרך- ולהמשיך לחפש דרך. ב- 1515, 3 ספינות מפליגות מספרד לכיוון יבשת אמריקה והם מדרימים. בינואר 1516 מגיעים למפרץ גדול- ריו דה לה פלטה (נהר הכסף- נקרא כך כי מאמינים שיש את מתכת הכסף שם באזור- גילוי חשוב מאוד). הנהר הוא בעצם איחוד של שני נהרות שבאים מצפון, אשר יוצר נהר כל כך רחב עד כי בתחילה היה נראה כמו ים. כשהם מגיעים לשם, הם מבינים שזה לא ים כי המים מתוקים. הם מתקדמים לאורך הגדה הצפונית של הנהר ומגיעים לדלתא של אחד הנהרות, שם ישנם מספר איים קטנים. הם עוגנים ליד אחד מהם, שם הם רואים מהסיפון אינדיאנים אשר מנופפים להם בחפצים מזהב (לא ניתן לדעת מדוע האינדיאנים חשבו שהם ירצו זהב). סוליס וצוותו יורדים לפגוש אותם וכך מגיע סופם הטראגי- האינדיאנים אוכלים אותם. רק אחד מאותם שמונה שרד ומצאו אותו חי רק כעבור עשור. המסע כמובן נכשל והם חוזרים לאירופה.
פרדיננד מגלן(1480-1521):
**האירופאי הראשון שהפליג באוקיינוס השקט, ונתן לו את שמו
**האירופאי הראשון שהגיע מאירופה לאיי התבלין (כיום אינדונזיה) בהפלגה מערבה.
מגלן הוא פליט מפורטוגל. הולך מציע למלך ספרד פרויקט (מציאת מיצר שמחבר בין שני האוקיינוסים- האטלנטי והשקט) ומבקש מימון. למגלן היסטוריה- הוא כבר ביקר באיי התבלין ולכן שכנע את המלך כי הוא מכיר את הנתיבים ויוכל לזהות איים אלה כאשר יגיע אליהם (התבלינים- קינמון ופלפל בעיקר- שימרו את האוכל טוב יותר וגרמו לו להיות טעים יותר- מותרות לאליטות האירופאיות), המלך מסכים ונותן לו אישור לצאת לדרך. באוגוסט 1519 מגלן יוצא לדרך. 5 הספינות שלו מגיעות לריו דה לה פלטה, שם הם מוודאים כי אין באמת מעבר, וממשיכים דרומה. אז מתקרב החורף ומגלן מחליט לעגון במפרץ שנקרא סן חוליאן (דרום ברזיל של ימינו), שם הם מעבירים את חודשי החורף. בתקופת החורף הם יוצרים קשר עם ילידי המקום. האיטלקי אנטוניו פיגפטה PIGAFETTA מצטרף למסע ומנהל רישום מפורט שלו. הוא מתאר את המפגש עם הילידים של פטגוניה (=ארץ האנשים עם הרגליים הגדולות, השם של המקום עד היום). מה שמעניין הוא שהילידים שהוא מתאר הם גדולים מאוד, קורא להם "ענקים". מתאר בפעם הראשונה את הבטטה והאננס. מספר גם על איך התחיל מנהג הקניבליזם (אישה מבוגרת נשכה בתוקפנות מישהו שהאשימה אותו בהרג הבן שלה- נקמה). מסביר מדוע הם נוהגים לאכול את האויבים שלהם.
יש הבנה ברורה שיש הבדל גנטי ולא גזעי בצבעם של הילידים. כולם ע"פ הגדרה נולדו לבנים, ואלו שנחשפו לשמש הפכו מדור לדור לשחורים.
תיאורים מעניינים שפיגפטה מתאר במכתבו:
- מתאר חיה שנראית כמו חתול שדומה לאריה צהוב. אין לו מושג להגדיר את מה שהוא רואה (שהוא הפומה). באמריקה באותה תקופה, בדרום, לא היו יונקים גדולים מאוד, לכן הפומה נראתה לו כמו אריה קטן. מתפתחת תזה שההתפתחות נעצרה בדרום אמריקה- הפומה היא משהו שבדרך להיות אריה בדיוק כמו שהילידים הם בדרך להיות בני אדם- ההתפתחות שלהם נעצרה.
- הילידים תמימים, פשוטים מכיוון שהם חשבו שהסירות הקטנות שהם ירדו איתם לחוף, הם הילדים של הסירות הגדולות. וכשהן חוזרות לספינה הגדולה- היא מניקה אותן. הפיכתם האינדיאנים ע"י המסתכל האירופאי לתמימים. האם בפועל האינדיאנים האמינו לכך? כנראה שלא. הם נמצאים בברזיל רק כמה ימים וזה לא ייתכן שהוא הבין את האמונות שלהם, המילים שלהם ואת מה שהם התכוונו אליו.
- ניסיון תקשורת- האירופאי לא מחכה לאינדיאני- היוזמה היא אירופאית. גישה שהאירופאים צריכים לחקות את אורחות האינדיאנים כדי להבין אותם. ניסיון של חיקוי.
- כנראה היו אנשים מאוד גדולים אלו שהם פגשו- יותר גדולים משאר האינדיאנים שפגשו ומאירופאים.
- תיעד ואסף 12 מילים "אינדיאניות" לאחר שבוע בברזיל.
