הויכוח ההיסטוריוגרפי הזה הוא ויכוח בין גישות, במסגרתו יש סוגיה נוספת לגבי מצרים בין 2 מלחמות העולם: הסוגיה של משקל הפאשיזם בשיח המצרי באותה תקופה. עד כמה יש הלכי רוח שמצדדים בגישה פאשיסטית שהיא מטבע הדברים נוטה לסמכותיות וגם על הדרה של אלה שלא נמנים על אותה תרבות. אנחנו מדברים כרגע על השיח המצרי-מוסלמי. הויכוח הוא בין גישות מוקדמות ומאוחרות בעיקר. הגישה המוקדמת של שנות ה50-70 מיוצגת ע"י וטיקיוטיס, לואיס, ספרן ושמעון שמיר, אלי כדורי. ההיסטוריונים האלה אמרו שכאשר הפאשיזם באירופה צמח באיטליה וגרמניה חלקים נרחבים מהחברה המצרית אימצו את החזון הפאשיסטי בשאיפתם לעוצמה וכח על רקע כיבוש בריטי מה גם שאיטליה וגרמניה היו יריבות של בריטניה וצרפת כך שיש פה יריבות אירופית פנימית. חלקים מהשיח המצרי נטה להסתכל בצורה אוהדת על הפאשיזם ואז אמרו שהאחים המוסלמים הקימו את ארגוני הנוער כאינדיקציה לשיח פרו-פאשיסטי במצרים. המחקר המאוחר יותר עושה רביזיה לגישה המוקדמת, גרשוני הוא קול בולט של גישה זו, בספר 'אור וצל' בעיקר, גרשוני אומר שבין 22-37: עידן הפריחה של הפשיזם באירופה, הוא אומר שהגישה המחקרית המוקדמת שגויה והלכה שולל אחר מיצג של בריטניה וארה"ב ואחרים חלחלו לשיח המחקרי הציבורי, בעוד שבדיקה קפדנית מלמדת שעיקר השיח המצרי הוקיע את הפאשיזם. השיח המצרי בין 22-37 הוא שיח בוגר ואיכותי, יש חברה אזרחית תוססת, עיתונות פורחת ועמידה על המשמר בהגנה על החוקה ויציאה נגד נטיות שתלטניות של המשטר- המלך והפוליטיקאים. יש שמירה על השיח והאתוס הליברלי והדמוקרטי שנוסד על החוקה ב23'. גרשוני אומר שמרכז השיח המצרי הוקיע את הפשיזם והמשיך לטפח את האתוס הדמוקרטי. שואלים נגד ישראל גרשוני מה לגבי האחים המולסמים? גם אם אתה צודק לגבי הופד והליברליזם המצרי בכלל, אבל מה לגבי מצרים הצעירה והאחים המוסלמים- 2 תנועות באופוזיציה אחת בתווית דתית והשנייה לאומנית. גרשוני אומר שהתמונה מורכבת. האחים הסתכלו בשקיקה לגבי העוצמה שאיטליה וגרמניה הניבו. ראו בזה מקור השראה אבל מכאן ועד להגיד שהם אימצו גם את האידיאולוגיה הפאשיסטית המרחק אב. האחים זה תנועה מקומית ומושרשת שלא דיברה במונחים של עליונות גזעית. 'מצרים הצעירה' אכן בעייתית לפי גרשוני אבל זו תנועה קיקיונית ושולית שלא משקפת את מרכז הכובד לכן אם רוצים להדביק תווית של פאשיזם היא תהיה נכונה למצרים הצעירה אבל רק זה וזה וודאי לא בנפח של הגישה המוקדמת היותר. בגישה הביקורתית שמאירה את הפן החיובי יותר בשיח הליברלי המצרי מוצאים מספר מרכיבים שמתחזקים את המרשם הליברלי והדמוקרטי עם כל המורכבות, זה לא ליברליות מוחלטת אבל יש מטען חשוב שלא צריך להתעלם ממנו: החברה האזרחים, חוקות, פרלמנטים, בחירות, תקשורת, יש שיח תוסס. אלו מרכיבים שדרכם משמרים ויוצרים מסגרת של שיח ליברלי דמוקרטי גם אם השיח עצמו לא מושלם.
נדבר על עיראק וסוריה: סלגט מדבר על המנדט הבריטי בעיראק ובעיקר על הצרפתי בסוריה, הוא שואל האם יש כאן כשלון של שיח ליברלי דמוקרטי או שמא התמונה מורכבת יותר?
נציג 3 גישות על דמוקרטיה ליברלית / לאומיות חוקתית במזה"ת ונראה איפה סלגט משתלב:
- גישה מוקדמת יותר שאמרה בשנות ה50-70 ניסיון לייצר ליברליזם דמוקרטי חוקתי במזה"ת נכשל. הניסיון היה קצר ימים בעיקר, עשור. הוא נכשל כי יש סתירה מהותית. זו גישה שהולכת על העניין התרבותי- דתי, יש פה 2 תרבויות שלא משתלבות אחת עם השנייה: האסלאם א-דמוקרטי בעליל. מעולם לא היה באסלאם (טענו זאת לואיס, כדורי, גיב) ליברליות דמוקרטית, יש סתירה מובנית, זו גישה דטרמיניסטית ומהותנית, חד ממדית. יש משהו בתרבות האסלאמית שלא מאפשרת אתוס דמוקרטי בהיסטוריה מוקדמת ומודרנית באסלאם.
- גישה שמיוצגת על ידי רוג'ר אוון בעיקר בשנות ה80, שמאתרים בה אהדה מסויימת לניסיון הערבי מודרני: אכן הדמוקרטיה החוקתית הזו לא הצליחה ולא היתה איכותית ממש אבל אין לזה קשר לאסלאם, אלא זה קשור לנסיבות היסטוריות, יותר מידי שסעים, שלטון קולוניאלי, תהפוכות ואי יציבות. יותר מכך, כשלון הדמוקרטיה החוקתית זה לא נחלת המזה"ת בלבד, גם באמריקה הלטינית היו הפיכות צבאיות… זהו כשלון יחסי ולא נובע מפגם בתרבות האסלאם/ התרבות המקומית.
3. הגישה של סעיד, ספרו הידוע מ78', על אורייטנליזם בו הוא יוצא חוצץ נגד הגישה המחקרית המקובלת ואומר שהחוקרים סוכנים של האימפריאליזם המערבי והם יוצרים ידע מעוות על החברה הערבית ואמור להצדיק מעורבות, השתלטות ואליטיזם ולהגיש לחברה המקומית שהתרבות שלהם פגומה ויש לאמץ את התרבות הזרה המערבית והאליטיסטית., זה משחית את השיח האקדמי האובייקטיבי. לתרבות המקומית יש מה להציע למודרנה ויותר מכך, אתם מדברים על כשלון? מי אתם שתגידו את זה כשאתם לא נתתם לזה צ'אנס בכלל? באתם עם רעיון ולא קידמתם אותו. סלגט מתחבר לגישה זו
