עמדתו כלפי הליברליזם: הוא מציב מודל, פוטנציאל, אך הוא מתאכזב מהשיח הליברלי. מה שהפוליטיקה המזרח תיכונית זקוקה לו זה שיח ליברלי חזק ואיכותי, והוא לא מוצא את זה. ביינדר מספיד את הליברליזם שלא בא מהדת. הוא לא מחזיק ממנו. בדברי הסיכום של ביינדר הוא טוען שמה שנדרש כדי להתקרב למערב הם שלושה גורמים:
- תשתית כלכלית במובן של בורגנות
- ביקורתיות עצמית רציפה
- שיח רציונלי רציף
בדברי הסיכום שלו הוא פאסימי. הוא אומר שלצערו הוא אינו מוצא בשיח הליברלי תעוזה, אמירה ברורה של הקול הליברלי. המסקנה הפאסימית שלו משתלבת בשיח היותר רחב אותו שרטטנו לגבי מעמדו של הליברליזם האסלאמי בעיני חוקרים. ביינדר מצטרף למעשה למצעד המקטרגים, המבקרים.
לקרוא את "חוראני- בעידן הליברלי" עמ' 162-192, 145-159.
אלברט חוראני מדבר על הכרת השורשים של הליברליזם הערבי. חוראני הוא ערבי נוצרי, והוא מנסה לפלח את השיח היותר דינמי של המחשבה הערבית, בדגש על ליברליזם. מבחינה מתודית הוא מתמקד בהוגים, בשמות. הוא לא מתיימר לדבר על אסכולה או זרם מסויים. יש הבחנה בין הוגים או שרשרת כותבים לבין אסכולה. בגאוניות הוא שוזר אחד בשני ויוצר שיח.
ברגע שהוא מתיימר לעסוק בהוגים הוא בא ואומר שהליברליזם כמושג הוא אינו דבר קוהרנטי (מתחבר להקדמת השיעור שלנו- שליברליזם אינו מוגדר בבירור). הוא מדבר על קורפוס של ערכים ותמות שאותו מנתחים ומגבשים שורה של הוגים. מכיוון שהם מעלים את אותם נושאים אזי ניתן לשים אותם תחת אותה קורת גג. אז בליברליזם איננו עוסקים באסכולה, אלא יותר בחתך של הוגים להם טענה משותפת או קורפוס.
מחמד עבדה מזוהה עם הרפורמיסטיים האסלאמיים של המחצית השנייה של המאה ה-19 ועם הסלפיה (חזרה לשורשים, לאבות המייסדים של האסלאם) בסהר הפורה (היום מתכוונים לזרוע המיליטנטית אולם אז הסלפיה הייתה גמישה יותר). מבחינתו של חוראני חשוב להדגיש את מחמד עבדה ומקורותיו מכיוון שממקורות אלו יוצא הליברליזם. יש כאן אמירה היסטורית שלא ניתן להביא בחשבון את הליברליזם הערבי ללא קשירתו לרפורמיזם האסלאמי.
את הרפורמיזם מעניין למצוא שביל ביניים בין מסורת למודרנה, להכיל את שני הדברים, אך עם דגש חזק על פתיחות. הדגל של הרפורמיזם האסלאמי הוא הסינתזה. הוא נשען במידה רבה על כתבי הקודש כדי לחלץ פרשנויות גמישות שיתאימו למודרנה. נניח עניין השורה (היוועצות, פרלמנט במודרנה), הביעה (הבעת אמון בשליט- בחירות במודרנה) או המצלחה (אינטרס הכלל, גמישות, מדיניות פתוחה). כל הסיפור הזה מביא לורסיה של רפורמיזם אסלאמי והוא הליברליזם הסקריפטואלי (שמבוסס על כתבי הקודש).
ברגע שאתה מגדיר ליברליזם כסקריפטואלי אתה בהכרח קושר אותו למשהו כתוב, מגביל אותו. מחמד עבדה אמר שכשאתה מקשר הכל לספר מסויים זוהי דרך עקיפה "לנטרל" מוקשים כאשר אתה בא לשווק את הרעיון לקהל יעד.
עבדה וחוקרים הדומים לתפיסותיו הם בעל השכלה דתית ולכן הגיוני שינהלו את השיח בהקשר דתי ויציבו לו סייגים. אם כן, יש כאן גם היבט סוציולוגי. חוראני מניח שהליברליזם הסקריפטואלי מגיע מפלח זה של אנשי דת. לוקחים את השיח הפתוח הליברלי למקומות יותר מודגשים. הם מנהלים דיאלוג יותר עשיר עם המודרנה. רובם הם לא אנשי דת, הם האינטליגנציה. רובם רכשו השכלה במוסדות השכלה במערב בעיקר בצרפת ובריטניה. הם פועלים בקונטקסט בו הזהות הלאומית היא חזקה כמו גם ערכים כמו חוקתיות, צדק חברתי וכו'.
יש מעבר אידיאולוגי לליברליזם יותר משוחרר ופחות סקריפטואלי. המעבר כפול אידיאולוגית- פתיחות רבה יותר וגם מעבר סוציולוגי/ דורי- מעלמאא למשכילים מודרניים. כמו כן תקופה בה עולה ידיעת קרוא וכתוב ועולה חשיבות העיתונאות.
המעבר לרפורמיזם האסלאמי הוא יותר גמיש ויש לו שני דגלים, כששניהם על רקע המציאות ההיסטורית:
- לאומיות- חשיבה מחודשת של איך צריכה להיראות אוכלוסיה פוליטית ומודרנית כשהמטרה היא להשתית אותה על טריטוריה מוגדרת, מורשת ותרבות מובחנת ועל שלטון מרכזי. הלאומיות הלכה עפ"י המתווה המערבי של לאומיות טריטוריאלית.
- תרבות החוק- מסדירה את החברה בצורה תקינה ומפעילה בקרה על כוחו של השלטון שלא יהיה שרירותי. בספרות המחקר העשורים הראשונים של המאה ה-20 מוגדרת כעידן המשטרים החוקתיים. תרבות החוק גם מכילה את העניינים הפדגוגי- כיצד אתה יוצר תודעה של חוק בציבור- הדבר נעשה בדרך החינוך. מוקמים קולג'ים בסהר הפורה ובמצרים. תפקידם להשריש את תרבות זו. גם תפקיד העיתונות נכנס כאן. בתרבות חוק ניתן להכניס את מערכת הידע והחינוך, עיתונות ותרבות דפוס.
חוראני מפלג ועושה הפרדות, אחת על בסיס דתי. מוסלמים ונוצרים- השוני על פי מיקום גיאופוליטי. מצרים והסהר הפורה. אם כן ההפרדה היא בין הארבעה האלה: מוסלמים, נוצרים, מצרים, הסהר הפורה.
המוסלמים
המוסלמים גם כאשר אינם מגיעים מן הממסד הדתי, התנהלותם מול האסלאם היא התנהלות זהירה יותר, כי הם מזוהים איתה. הם צריכים לכלכל את צעדיהם בצורה יותר מחושבת, אך עדיין ביקורתית. הנוצרים אשר אינם מזוהים עם האסלאם (ואף יש להם "בטן מלאה" עליהם), אז התפיסה הליברלית שלהם תהיה יותר פתוחה ואף תתקרב לחילוניות. משום כל חוראני אינו משתמש במונח "חילוניים" כלפי המוסלמים (למרות שמשתמש במונח זה כלפי הנוצרים). הוגים מוסלמים לא הגדירו עצמם כחילוניים או אתיאיסטיים- הם רצו לקחת את האסלאם מקוד משפטי תיאולוגי- סקריפטואלי לקוד יותר אתי- מוסרי, ופחות נצמד לציווים.
חלק מהליברליסטים הרפורמטיביים דיברו על יישום השריעה. האחים המוסלמים למשל במצרים החזיקו בדגל יישום השריעה. מה זה השריעה? זה המשפט. באים אותם ליברליים ואומרים ללכת בקוראן משום שבו יש ציווי מועט. רוב הקוראן מורכב מציוויים מוסריים, אין שם כמעט אזכור של עונשים. זו האינדיקציה לכך, יגידו הליברלים לכך שהאסלאם הוא בעיקרו דת של אתיקה ומוסר וכך יהיה קל יותר לסגל אותו למודרנה.
הוגים מוסלמים של הזרם הרפורמיסטי נזהרים שלא יתייגו אותם כחילוניים. זה דבר שהחברה לא תקבל ואין להם עצמם אובססיה להיות חילוניים, הם חלק מתרבות שלה הם רוצים לעשות רוויזיה, לא לבטלה לחלוטין.
אנו מוצאים מספר הוגים בולטים בקבוצת המוסלמית במצריים בעיקר: לוטפי אל-סייד, קאסם אמין, טה חסין, עלי עבד אל-ראזק, מצטפא עבד אל-ראזק, מחמוד אל עקאד, מחמד חסין היכל.
נתעכב על הבכירים: לוטפי אל סייד, קאסם אמין ועלי עבד אל- ראזק השפיעו על המרחב כולו.
לוטפי אל-סייד (קולוניאליזם, אימפריאליזם)- ערך ביטאון, דיבר בלשון תרבות החוק. היה אינטלקטואל. היה הדיקן של פקולטת מדעי הרוח באוניברסיטת קהיר, היה חסיד של התרבות האנגלית- אמר שהבריטים שולטים על מצרים אנו זקוקים לעצמאות שלנו אך באותה עת לא להתנתק בקיצוניות כיוון שהם זקוקים להם כדי לפתח את המדינה. דעותיו חשפו אותו לביקורת מצד הממסד הדתי. היה דיסידנט. הוא הגדיר פחות טוב את הקהילה מבחינת פרמטרים פנימיים- מה יהיה מצב הקופטים והנשים.
