התקופה הציתה מחדש דיון נוקב בשיח הערבי- לאן מועדות פנינו? חשבון הנפש הנוקב הזה הגיע מכיוון שהמשטרים דיברו על עוצמה, על פיתוח וקדמה, והנה- תוך מספר ימים קרסו. דבר זה חרה מאוד לציבור. מדובר פה במשטרים עצמאיים שיצרו משבר בציפיות. המשטרים שהגיעו באו לתת אלטרנטיבה לעולם הערבי- אין כבר את החזון ה"נאצריסטי", הפאן- ערבי. היו שלושה קולות שהציעו חלופה:
- אנשי השמאל ( הסוציאליסטים)- טענו שמה שקרה ב-67 הוא לא רק אוזלת יד של המשטרים האחרים אלא גם כישלון של פרויקט המודרניזציה של החברה הערבית. כלומר, הם הובסו כי הם לא הלכו עד הסוף עם שינוי סדרי עולם. לא יצרו "אדמה חרוכה". הם היו צריכים לפעול לטרנספורמציה מוחלטת.
- הקול האסלאמי- קיבלו תנופה רצינית אחרי 67. הללו טענו שהמשטרים הלכו רחוק מידי ועליהם לחזור "לאחור" להחזיר את המורשת לתור הזהב, להתרפק על האתוס הדתי. הביאו כדוגמא את ישראל- אשר לא התנתקה מהדת שלה וזה מה שמסב לה את כוחה הרב.
- הזרם הליברלי- מתחיל להפגין נוכחות לאחר 67', אך נמצא בתווך, בין שני הזרמים האחרים שמנגחים אותו מכל צד. זהו לא אופי מתלהם (לא עולה על בריקדות), אלא יותר מאופק, מדוד והדרגתי. טוען שהוא לא בא לקעקע את הסדר הקיים, אלא לשמר אותם, את המדינה. הוא כן רוצה לצקת בה תכנים ראויים יותר- פתיחות, חופש ביטוי, יחס חיובי יותר כלפי תרבויות שכנות. ברור שלזרם הליברלי אין גייסות, אין לו רשתות או נוכחות ברת משקל בחברה. הוא במשקלו דומה לאנשי השמאל- יש להם את החזון ואת הדוברים, אך לא את החיילים.
בסוף המאה ה-20 מבינים אנשי השמאל שהגוש שלהם גמור ולכן ממירים חלק מאנשיהם לקול הליברלי. לשם הם מביאים את המטען החברתי- את הצדק ואת השוויון.
משטרים ליברליים מול מונארכיים
ליברליים- מצרים, סוריה, לוב, עיראק. הללו לא היו תחת כיבוש מערבי. שנית כל הם לא נחשפו בצורה גורפת למודרניזציה ולערכים זרים.
מונארכיים- מרוקו, ירדן, ערב הסעודית. הללו כן היו חשופים לשלטון מערבי ונחשפו למודרניזציה.
העקרון הפטרימונאלי- המשטר עובר דרך 3 סוכני תיווך: שבטים, ממסד דתי ונפט.
במבנה זה יש לנו מונרך, שושלת שלא מפעילה לחץ ישירות על החברה, אלא בצורה עקיפה. היא מפעילה את סוכני התיווך אליה היא קשורה בקשרי נישואים וחוזים אחרים.
הדבר הזה מאפשר לקנות "ציבורים שונים" בחברה. הנטייה למרוד ולהפגין פוחתת במשטר זה, שמרגיש יותר מחויב (או מאויים) לעשות זאת. במשטרים ליברליים, אין שרשרת זו והמשטר הוא גוף ממסדי שעומד ישירות מול האזרח. כמו כן, אין את אלמנט הנפט.
השאלות בהן נתמקד השיעור:
מיהם אותם ליברלים מבחינה היסטורית, מהו החזון שלהם, הבעיות והאתגרים שלהם? כיצד הם נתפסים בשיח המרכזי? כאמור, תפסו אותם כמגמגמים ומהססים. ככאלה שאין להם אומץ אינטלקטואלי או נכונות ללכת עד הסוף.
אדוארד סעיד- אמר שהליברלים לא מביעים את דעתם בתקיפות מול בעלי השררה.
דיון מתודולוגי
כיצד עובדים עם נושא הליברליזם/ האינטלקטואלי? יש צורך להגדיר זאת כפי שזה מופיע בעולם הערבי.
הגדרת המושג אינטלקטואלי וליברלי מבחינה היסטורית ותכנית- גם בתחום הערבי וגם התחום המערבי, ונשווה ביניהם.
אינטלקטואלים
מהווים קבוצה חברתית.
כמורה (רבנים או עלמאא)- היו מעצבי הנורמות והאידיאות לרוב בשת"פ עם הרשות הפוליטיות. בתהליך היסטורי אנו עוברים מכמורה למקצועות חופשיים ("המשכילים החדשים"). למעבר זה הובילו תהליכים בעיקר במאות ה-16-17: מהפכת הדפוס, המהפכה התעשייתית, המדעית והלאומית (הצרפתית).
4 האירועים הללו הביאו להיווצרותה של זירה ציבורית תוססת ותרבות דפוס, בה יש שחקנים המתחרים ביניהם על דעת קהל, על משאבים וכו' ונעזרים בתרבות הכתובה (ואח"כ האלקטרונית) כדי להביע את דעותיהם.
אלו התהליכים בהיסטוריה האירופאית המשפיעים על העולם האסלאמי- ערבי ומיובאים אליו.
הכמורה מגיעה למשבר בעקבות האירועים הללו, אשר משפיעים על הכמורה בשני רבדים:
- פרוליפרציה של הידע– הידע כבר אינו ידע דתי נטו, ושנית- הוא לא נמצא אך ורק בידי הכמורה, אלא מתפזר ועובר לסוכנים חדשים- בעלי המקצועות החופשיים.
- 2. פרגמנטציה של הסמכות– ביזור. הסמכות להכתיב שיח ותכנים אינטלקטואליים כבר אינה נמצאת במקום אחד, אלא שוב- מפוזרת.
שני אלה משפיעים לרעה על מעמדה וסמכותה של הכמורה, היא כבר אינה אוטונומית.
גורמי התיווך הם מיסיונריים, אימפריאליסטיים.
המקצועות החופשיים מתחלקים לשניים:
אינטליגנציה ואינטלקטואליות.
מהו ההבדל בין השניים? לקרוא את אדוארד שילס- ואת שלמה זנד- האינטלקטואל , האמת והכוח.
