ישנה פרדיגמה, חשיבה שלטת במזרח התיכון של משטרים יציבים בעולם הערבי.
אפילו משטרים בעלי לגיטימיות ציבורית (דוגמת מצרים) התמוטטו כמגדל קלפים.
האוכלוסיות בערים, אשר נחשפו למודרניות וערכים, הן אלה שנותנות את הטון במהפכות אלו (תוניסיה).
השינוי המהפכני כרוך בכמה גורמים:
- בגרות פוליטית של ההמונים
- הפוטנציאל והיכולת לכונן חברה אזרחית- זהו מונח סוציולוגי שמדבר על חברה שיש בה כוחות, שחקנים עם שיח פלורליסטי, עם חזונות שונים, חברה תוססת (צעירים, תקשורת, סטודנטים, נשים) יכולה להביא לשינוי מאסיבי.
- איזור חשוף לחדירה של ערכים, חלק מתהליך הלוגבליזציה (טכנולוגיה, תקשורת ורעיונות).
דמוקרטיזציה
שני הדגלים שמונפים יותר מכל הם חירות ודמוקרטיה.
לא הרבה קולות מתוך הציבור הערבי (שליטים ונסיכים) יקראו לחזור למתכונת פוליטית שמרנית או סמכותית. הדבר הפופולארי היום הוא לדבר על חירות ושיתוף.
ישנם גורמים ארוכי טווח שהכשירו את הקרקע לאירועים הללו- החשיפה המתמדת לעולם החיצון, החינוך, התקשורת- כל אלו תרמו להכשרת הדרך.
תנועות אסלאמיות- סוכני התיווך
אלמנט נוסף הקושר אותנו לנושא- סוכני תיווך מקרב האופוזיציה הפוליטית (לרוב הסוכן האסלמיסטי של תנועות אסלאמיות). משנות ה-50 הפך גורם זה להיות האופוזיציה העיקרית למשטרים במדינות המזה"ת.
כאשר בוחנים תנועות אסלאמיות זה נעשה לרוב עפ"י פרמטר של יישום השריעה ויישום קוד פוריטני, עם זאת כיום מוצאים שם תביעה לשקיפות ציבורית, להפרדת רשויות, בחירות חופשיות ואף דמוקרטיה.
לרוב נתפסו כתנועות מחאה הדורשות עוצמה פוליטית. ניסו לרוב לשחוק את לגיטימיות המשטר שנתפס לרוב כסמכותי ומיושן.
לתנועות יש המשכיות היסטורית , אידיאולוגיה אטרקטיבית כל עוד המציאות מלווה במצוקות ובחוסר נחת, יש להם רשתות של כוח אדם, גופים ארגונים, ולרוב בעלי כריזמה ויכולת סחיפה.
דרך הנכסים הללו התנועות מעבירות את המסר לציבור הרחב כאשר הוא מכיל מסרים מובהקים של דמוקרטיזציה, אשר סוחפים את הקהל מבלי שזה יעמוד על קנקנו האמיתי של הארגון.
המשטרים היום מסירים מעט את הרסן מחשש לכסאם.
הזרם הליברלי
סוכן נוסף שעולה על הפרק הוא הזרם הליברלי. הוא אינו משתווה במעמדו לתנועות האסלאמיות ודי משתרך מאחור. רואים בהם כגיס חמישי. עם זאת, גם לאלו מגיע קרדיט למהפכות שהתרחשו באביב העמים.
קולות ליברליים נשמעו לפני 67 וגם לאחר מכן. נחשפו אליהם בעיקר באמצעות התקשורת. יש להם תפקיד בחלחול רעיונות ותהליכים תחת הכותרת "דמוקרטיזציה".
חקר הליברליות
חקר הליברליות הערבית הינו נושא בעיתי. כדי להסביר את האירועים היום, הקול הליברלי שלא היה נושא מחקרי פרופר, מסווג כחובה אפילו, ולכן יש להגביר את המחשבה בנושא והמחקר.
נדב ספרן– חוקר יהודי ממוצא מצרי. טען שמדובר בחתירה לעיצוב מחדש של הקהילה על בסיס של תפיסה חילונית במהותה של המדינה ועל ערכים רציונליים הומניים.
יש כאן 3 מרכיבים בהם רצה לאפיין את המחשבה הליברלית:
- רוויזיה בנוף הערבי- שינוי.
- חילוניות- האם אתאיזם או שמא הפרדה לא של הדת מהמדינה, אלא הפרדת הדת מהפוליטיקה.
- ערכים רציונליים הומניים- להפוך את המרחב הערבי לחלק מן עולם אוניברסאלי, שיח אוניברסאלי המושתת על התבונה האנושית.
הרעיון הליברלי ידע תקופות של שפל וגאות
שנות ה-20-30: יש הכרה ששם התקיים שיח ליברלי חוקתי כלשהו. ישנה את התמיכה של המדינה המודרנית (עקב קריסת האימפריה העות'מנית), יש אליטות הנעזרות בשכבת האינטלקטואליים כדי לגבש מסגרת חדשה.
יש איכות של שיח ליברלי בשנות ה-30, אך יש תקופה שיוצרת שבר- עליית הדור הצעיר (ה"אפנדיה"), אשר פונים לגישה רדיקלית כלפי המשטר והחברה (הפאן- ערביסטים, הבע"ת, האחים המוסלמים).
סוציולוג בשם קארל מאנהיים דיבר על "דור היסטורי"- החווה ניסיון משותף ותהפוכות בפרק זמן מסויים, והוא פונה לדרך רדיקלית על מנת ליצור משהו טוב יותר. יכולים לפנות לאסלאם, סוציאליזם או לאומיות ערבית.
שנות ה-50-60: אותם צעירים תופסים בשלב כלשהו את מושכות השלטון. דבר זה קורה בשנות ה-50 וה-60 (מצרים, עיראק, סוריה, אלג'יריה). לרוב הם באים משורות הצבא. בצבא מקבלים משמעות, כוח, בסיס ארגוני ועל סמך אלה הם מסוגלים לחולל שינויים.
משטרים מהפכניים בראשם נאצר והבע"ת רצו להקנות מקום של כבוד לערבים בקהילת העמים. נאצר ניסה לשנות סדרי עולם. הוא לא הצליח בהכרח אך זו הייתה שאיפתו. אנשיו אמרו- כדי שנוכל לקדם שינוי רציני עלינו לגייס את כלל האוכלוסייה למען מטרה זו. בתקופה זו המשטרים המהפכניים הורידו את הפתיחות הפוליטית, הם למעשה שיתקו את החברה האזרחית, הורידו מעל הפרק את הפלורליזם המפלגתי- דבר זה השכיח לגמרי את השיח הליברלי.
בתקופה זו המשבר של הליברליזם הוא העמוק ביותר.
1967 והלאה: תבוסה קולוסאלית של מדינות ערב מול ישראל.
