לא בטוח שהספרות האסלאמית השיגה את מטרתה המניפולטיבית והנה לראיה- האחים המוסלמים. הם עשו פופולריזציה של האסלאם באמצעות ספרות זו- הפכו אותו נגיש לחברה הפחות משכילה.
ישראל גרשוני וג'יימס ג'נקובסקי- הוציאו ספר "הגדרתה מחדש של האומה המצרית" מ1930-1945. הם עונים בתגובה לתזה של ספרן וסמית'. הם יוצאים נגד משבר האוריינטציה- טוענים שספרן צודק חלקית. חלק מהפנייה לאסלאמיאת שיקפה סוג של פרגמטיזם מניפולטיבי, אך יש הסבר נוסף לאותה פנייה לספרות דתית אותה כותבים ליברלים והיא קשורה לשכנוע פנימי. סמית' מציג את הספרות כמניפולציה, כ"אריזה" שמוכרת את האסלאם. שני החוקרים טוענים שזה גם אריזה אך גם יושרה פנימית הנובעת מתוך אמונה אמיתית. האינטלקטואלים באמת האמינו שלא ניתן לכונן משטר לאומי ליברלי מבלי להכיל לתוכו גם את המסורת- זהו חלק מהחברה, מהתודעה, מהמסורת ולא ניתן להפנות לו עורף. ניתן (ורצוי) לשלב אותו בשיח ובהתנהלות המדינה, אך כמובן עם היד על הדופק – שלא תהיה פוליטיזציה של הדת, שהיא לא תמשמש ככלי. בוודאי לא להתעלם מזה.
סוגיה נוספת הקשורה לליברליזם המצרי בהקשר של משבר האוריינטציה- סוגית הפאשיזם. לא רק אסלאמיאת אלא גם פאשיזם. שנות ה-20 זוהי תחילת עליית הפאשיזם והנאציזם. זה היווה מעין חוסן לאומי שהקרין גם למושבות אחרות הנתונות תחת שלטון זר וחותרות לעצמאות לאומית. שני זרמים אלה סיפקו השראה ואתגר לחוסן לאומי. יש כאן קטע פרדמטי- בריטניה וצרפת מהוות איום לגרמניה וניתן לראות זאת כ"אויב של אויבי הוא ידידי"- מצרים (גם דרך מצרים הצעירה, האחים המוסלמים) מאמצת ומשרישה את האידיאולוגיה הפאשיסטית (כל שכן בעיראק ובסוריה). זה מוביל לכמיהה ערכית לחזון של עוצמה, אותו מספק הפאשיזם.
לקרוא את פיטר סלאגט- שיטת המנדט – מהו השיח הליברלי בסוריה והאם יש לנו ביקורת על הגישה.
שיעור שעבר התחלנו להאיר את פניו החיוביות של הליברליזם הערבי, במקביל התחלנו לנתח ולבאר את הנסיבות ואת אבני הנגף שעמדו בפני דוברי הליברליזם הערבי לאורך ההיסטוריה המודרנית
המחצית הראשונה של המאה ה20. רצינו להביא לביטוי את מה שהקשה על השיח כדי למתן את השיפוט הציבורי והמחקרי על השיח הזה. ראינו את השיפוט המחמיר הזה בשיעור המבוא שלא משקלל מספיק את מכלול המרכיבים של השיח הליברלי דמוקרטי במזה"ת.
המחצית הראשונה של המאה ה20 זו תקופה של מהפכות ושינויים, בעייתית לליברליזם הערבי. הפכה אותו משותק במידה רבה. אולם מראשית שנות ה-70 הוא חוזר לתמונה עקב הקריסה של האידיאולוגיות המהפכניות. המחקר לא הדגיש את הנקודה הזו מספיק.
הבעיה הגדולה במחקר היא שהוא נמשך לשני כיוונים אטרקטיביים משפיעים: המדינה מול האסלאמיסטים. בתווך יש זרמים אחרים שלא מקבלים מספיק ביטוי.
התחלנו לדבר על מצרים וראינו את הגישה המחמירה של ספרן שלא נותן קרדיט לליברליזם הערבי, אומר שהיה שם משבר אוריינטציה. זה יצר תדמית פנאטית של האחים המוסלמים מה שלא היה בהכרח נכון.
נוספו שחקנים מחקריים בשנות ה80-90 שהצביעו על גורמים נוספים בליברליזם המצרי, דיברנו בהקשר זה על סמית', הוא מדבר על ספרות האסלאמיאת אבל האם זה אינדיקטור טוב למובילי הדור? הוא אומר שלא, אי משבר אוריינטציה אלא תחמון של אותם אינטלקטואלים במובן הזה שהם אמרו "נרכב על הגל האסלאמי כדי לא לאבד את הקשר עם החברה כי אנחנו רוצים להשפיע עליה". נשתמש באריזה דתית נכתוב ביוגרפיות על הראשידון וכאלה ונציע בהן נרטיב/ דיון שמדגיש היבטים הומניסטיים של ההיסטוריה המוסלמית המוקדמת, סובלנות דתית, השפעות תרבותיות מחוץ לאסלאם- להציג אסלאם דינמי והומניסטי דרך האריזה הדתית. אז אין כאן משבר אוריינטציה אלא אינסטרומנטליות, מניפולציה ולכן הוא אומר שאנחנו עדים לפריחה ליברלית מסויימת (באותה אריזה/עטיפה דתית..). זו קריאת תגר על התיזה של ספרן יש בה מן האמת ההיסטורית אבל המחקר מתפתח ודינמי ומגלים דברים חדשים.
מגיע המחקר של גרשוני וג'נקובסקי ב95' שנקרא 'להגדיר מחדש את האומה המצרית'. הצמד הזה עשיר בתובנות. יש להם פרספקטיבה היסטורית. הם אומרים ביחס לתיזה של ספרן וסמית' שאין משבר אוריינטציה כהנחת יסוד, אבל גם אין מניפולציה טהורה, אלא שילוב. האינטלקטואלים הבכירים מונעים ע"י פרגמטיזם ובכך מקבלים חלק מהנחת יסוד של סמית' אבל גם מתוך שכנוע פנימי שאומר שאין זה ראוי להתעלם מהמסורת ומעבר, יש לשלבם, זה חלק מהזהות. הם לא הולכים בצורה עיוורת אחרי התרבות המערבית אלא חותרים לשילוב. המציאות מכתיבה את הצורך הזה. לא צריך לבנות מדינה עם תוכן דתי מובהק, אלא המטרה האולטימטיבית של הליברלים חותרת ליצור אסלאם אתי שמושתת על מוסר וערכים חיוביים ופחות ציווים ושריעה, הם כן רואים במסורת נדבך חשוב בזהות הלאומית. זה אומר שמדברים על שיח ליברלי דמוקרטי בהקשר ספציפי שיש לו גם מטענים מקומיים. אנחנו נחשפים פה למורכבות השיח הליברלי דמוקרטי.
