לליברליזם ערבי יש קורפוס או תמות של ערכים- אם מנסים לחלץ את הגרעין הקשה של הליברליזם הערבי אפשר לדבר על כמה רעיונות:
- יחסיות היסטורית- כשברקע תמיד יש את המאבק בין מודרנה להיסטוריה.
הליברלים לדורותיהם באים ואומרים שיש דינאמיות בהיסטוריה, לא דורכים במקום. אמנם הנביא מחמד יצר את הציוויליזציה המוסלמית במאה ה-7 אך הפרמטרים שלה לא בהכרח מחייבים את הדורות שבאים אח"כ. חייבת להיות התאמה לנסיבות המשתנות, כל תקופה צריכה להיבחן עפ"י המצבים שלה. המסקנה היא שבמאה החדשה המודל השלטוני הוא הדמוקרטיה- המודל שמתאים לעידן הנוכחי כי יש כניסת המונים לפוליטיקה (יש חברה אזרחית, היבטים טכנולוגיים), ולכן גם הערבים צריכים לאמץ את המודל הדמוקרטי. האינט' אומרים שאפילו הציוויליזציה הערבית הוכיחה עצמה כאדפטיבית, משתנה. העניין של היחסיות ההיסטורית יאפשר לעבור למרכיב השני.
- דה- פוליטיזציה של האסלאם/הדת
יש לאנשי השמאל או הקומוניסטים בעיה רצינית עם האסלאם, משום שהוא יושב ממש על צומת המאבק בין מודרנה למסורת והוא משמש ככלי לתנועות שצצות במאה ה-20 ומטילות איום על הסדר הקיים. אותם ליברלים לא שבעי רצון מהעליה של הגל האסלאמי. ברצונם לנטרל את הפוליטיזציה של האסלאם (מה שעשו תנועות המחאה האסלאמיות). כל ההיבטים היותר חיוביים כמו מורשת, תרבות, סובלנות למיעוטים- כל אלה הוזנחו ע"י הפוליטיזציה של האסלאם. הללו באים ואומרים שהנביא מחמד לא הנחיל משטר פוליטי מסוים למאמינים. הגיוון הזה בא ואמר- אין משטר פוליטי מסוים. אולם, כן יש לנו ערכים פוליטיים קבועים- השורה (התייעצות הסלטאן עם אנשי ציבור)- ממנה אפשר לגזור פרלמנט, או הביעה (שבועת אמונים)- היא אקט של חוזה, התקשרות, בחירות בעת החדשה. מכאן, הליבראלים שואבים משני מקומות- עולם הערכים הערבי אך הם גם נטועים בתוך קהילתם ותרבותם ומחלצים פרמטרים שיתנו אותנטיות לסדר יום ליברלי דמוקרטי.
- פתיחות לעולם החיצון (תפיסה קוסמופוליטית, קדמה ויחס למערב).
אם נקדם יחסיות היסטורית ודה- פוליטיזציה של האסלאם נכשיר את הקרקע להתקשרות האסלאם לעולם החיצוני. אותם ליברלים אומרים שאסור להסתכל על המערב כעל קן של צרעות, אין לפסול אותו על הסף- יש להפעיל בקרה אך תוך כדי להיות חלק מן המודרנה. יש לו היבטים חיוביים ומקורות השראה שיכולים לסייע לנו לעלות על מסלול הקדמה. באותה נשימה לשמור על האותנטיות שלנו. דוגמא לכך היא יפן.
ליאונרד ביינדר
כתב ב-1988 "האסלאם וליברליזם". הוא בא ואומר שהדת צריכה להיות חלק מהתמונה של כינון ליברליזם משני טעמים:
מעוצמת האירועים והקונטקסט אליו הוא נחשף ומושפע בתפיסה שלו. המהפכה האסלאמית הפכה להיות מושג של קבע. כל שיח על ליברליזם ללא דת הוא אבוד. יש כאן גישה פרגמטית. הוא אומר שהפרדת הדת מהמדינה זה פאסה. המטרה שלנו היא חזרת האסלאם- יש להיות ריאליים.
מניע נוסף- הגל האסלאמי שאנו עדים לו (מלבד המהפכה השיעית באיראן) מתאפיינת באסלאם שהוא לא סקריפטואלי (לא נשען על כתבי הקודש).
מדבר על ליברליזם אסלאמי– שלהם יש שלושה מרכיבים שעליהם אפשר להרכיב שלטון ליברלי שיהיה מותאם לנסיבות.
- התחייה הדתית– מהתחייה הדתית אפשר להוציא משהו בונה, קונסטרוקטיבי שיכול לעזור לנו לכונן משטר ליברלי.
- אסלאם לא סקריפטואלי– אם נתייחס לכל הכותבים של התחייה הסונית נראה שבאקטיביזם הפוליטי שלהם הם לא נשענים על כתבי הקודש. מבחינת ביינדר הישענות שלא על כתבי קודש רק מעלה את הפוטנציאל להגיע לליברליזם.
הוא טוען שמההתפתחויות הללו ניתן לחלץ שיח יותר איכותי של ליברליזם. הוא לא מתרחק מהמסורת וקורא להפריד דת ממדינה אבל זה פותח דיאלוג בין האסלאם למערב.
ביינדר רוצה ליצור תרכובת שתעזור ליצור משטר ליברלי. הכמיהה של ביינדר היא ליצור מהלך פרוטסטנטי באסלאם המודרני- יוצר פתיחות למודרנה ולא כבול לכתבי הקודש.
לגבי אופי המשטרים– הוא אומר שבתחילת שנות ה-80 היו משטרים שהרפו מהאחיזה הפוליטית שלהם ואפשרו יותר מרחב לשיח ציבורי. זה לא עידן המהפכות, אך המשטרים הפיקו לקחים (סאדאת הוא לא נאצר).
- יש נסיגה של המדינה משליטה אבסולוטית- נסיגת המדינה הערבית ממעורבות מוחלטת מענייני כלכלה ופתיחת הזירה הפוליטית.
- א. נסיגת המדינה משלטון סמכותני מוחלט
- ב. מהלך לעבר פתיחות פוליטית
- ג. הרפיית הלחץ מן הכלכלי- יש פתח לכלכה חופשית.
ארצות שיכולות להניב סוג ליברליזם בדרגה טובה יותר הן למשל מצרים ותורכיה.
יש להן בעיה עם המערב, הן לכשעצמן יכולות להפיק ליברליזם אסלאמי אך אין זה בהכרח יחבר את הקהילה למרכיב האקומניות.
נסתכל על שתי הדוגמאות שדרכן הוא רוצה לאשש היתכנות של ליברליזם: מצרים ותורכיה.
תורכיה עונה יותר על המתווה שביינדר מציג. היא המדינה השלישית שהפרידה את הדת מהמדינה (אחרי צרפת וארה"ב). היא שייכת לתפיסה הסונית אך נבדלת מהמרחב הערבי באופייה הפוליטי. בתורכיה לא ניתן לדבר על אופיה האסלאמי של המדינה מבלי לדבר על אתאטורק – מפעיל של מפעל מאוד אגרסיבי שטיפל בכמה תחומים- המשפט, הכלכלה- ונטרל את הדת מן המדינה. הוא פעל על כמה פרויקטים:
הצופיות (עושה דה- פוליטיזציה של האסלאם, פחות דגש על הדת ויותר דגש על הקהילה ועל תרומתה), החילון (מניב משכילים ואינטלקטואלים), הסמיכות הגיאוגרפית למערב (שקשורה גם להגירה שמביאה לאינטראקציה טובה יותר, להעברת מודלים). בהתייחסות לפרויקטים הללו נרקמת סינתזה טובה יותר בין האסלאם, המודרנה ודמוקרטיה.
מצרים פחות עונה על המתווה של ביינדר. עפ"י הפרמטרים- האסלאם הלא- סקריפטואלי הוא מורכב יותר וזה לא בהכרח מוביל לפתיחות. הנסיגה של המדינה המצרית אכן הייתה לכיוון מרחב ציבורי ופלורליזם אך בסך הכל מוסד הנשיאות נותר חזק, בעל עוצמה ויכול לשנות דברים, עם חוקי חירום. הפרמטר השלישי אם כן הוא ארעי.
