לדיון זה נכנסת התרומה של בשקין: כדאי להשוות גם לסלגט, מבחינת המציאות ההיסטורית, מה מאפשר פלורליזם והגנה עליו כפי שעוסק הפרק הנ"ל? בהשוואה לסוריה: שני המנדטים שונים. בשניהם יש חברה אזרחית די מתפקדת, מפלגות וכו'. הצרפתים היו יותר קשוחים ומתערבים אבל עדיין יש תשתית, יתכן שבעיראק היא יותר איכותית. יש חברה אזרחית בעיראק שבשקין מצביעה עליה, היא מתנהלת במקביל למדיניות מתנכלת של הבריטים, ויש גם ביקורת כלפי המונרכיה/ המשטר עצמו, שגם הוא היה נגד הפלורליזם.
שני תהליכים לכאורה מתנגשים: סמכות המדינה ומצד שני מגמה של עליית דיסידנטיות שלא מקבלת את כללי המשחק (ולוקחת כמובן מאליו את חסינות פייצל), אלא מאתגרת אותו, זה מלמד שהיה שיח עשיר.
בשקין מראה שגם לקולות שלא היו מזוהים עם הקו הרשמי של המדינה היה נוכחות בשיח. 2 הבעיות שהיה צריך להתמודד איתן בעיראק זה העדתיות והשבטיות. היה צריך לנטרל את הבעיות ולהציב במקומם אינטגרציה לאומית, לייצר אחידות/ הומוגניות חברתית/ תרבותית- משימה שדי נכשלה בינתיים.
קבוצות שמצדדות במערכת דמוקרטית ניצבות מול 2 כוחות: סחף לאומני פאשיסטי וסחף לפאן ערביות אזורית כוללת. איך מתמודדים עם הכוחות הפאשיסטים? יש הלכי רוח פרו- פאשיסטים בעיראק אבל יש גם איזון של הסחף הזה: החוגים שיוצאים נגד הם השמאל הערבי, היהודים בגלל הגזענות והאפליה דרך התקשורת הכתובה והרדיו, אינטלקטואלים סונים ושיעים, אנשי דת סונים ושיעים כשהמסר הוא שהאסלאם זה דת של סובלנות ולא אפליה וגזענות, עולה בקנה אחד עם מודרנה. יש גם אינ' מצריים שיושבים בעיראק בין שתי מלחמות העולם שמצטרפים למגמה האנטי פאשיסטית ובכך רואים המשכיות בין מצרים לעיראק.
עצם הנוכחות המצרית של אנשים חשובים שתורמים לשיח הדמוקרטי חוקתי ומביאים את כל העושר האידיאולוגי של קהיר למרחב העיראקי דרך כתבי העת והספרים שהם מחברים, כלומר יש פה קהילת שיח אידיאולוגי שמרכזיה הם קהיר, ביירות, דמשק. הם מקרינים על המרחב כולו ויש תנועה של רעיונות, סוגיות משותפות שאינטלקטואלים ממקומות שונים מתמודדים איתם. בגדד מקבלת חלק ניכר מהקרנה זו. מצרים שימשה במידה רבה מקום מפלט לאינ' /אנשי רוח שהיגרו בעיקר מהסהר הפורה, שם היו את 'התורכים הצעירים' והצרפתים. רובם מצאו מפלט בקהיר תחת הבריטים שהיו גמישים יותר. קהיר וביירות היו מרכזי השפעה בולטים יותר מדמשק, בגדד נכנסת לתמונה. בקהילת שיח הזו יש קולות שמתחזקים את ערך הדמוקרטיה החוקתית, פרלמנט ובחירות. הנוכחות המצרית חשובה, וזה מלמד על כך שיש מארג של שיח שאפשר להסתכל על המזה"ת הערבי כיחידה אחת של תנועה ברעיונות.
קבוצה נוספת שבשקין מזכירה זה אהאלים, כיוון סוציאל דמוקרטי. בשנות ה-30 מדובר בקבוצת משכילים אחד מהדגשים במניפסט זה צדק חברתי, תיקון עוולות וסגירת פערים, לא מספיק פרלמנט וחוקה, צריך גם להציג רעיונות ופעילות פוליטית וחברתית. למשטר דמוקרטי חוקתי יש 3 זרועות: פרלמנט, חוקה וצדק חברתי. במצרים אז יש תנועה לתחייה לאומית שגם מדברת על הקטע החברתי, כי האפנדים הם שחקן חדש שלא משולב במערכת כל כך. רוב ההקצנה האידאולוגית באה מקרב האפנדים ואז יש מאבק בין דורי ומאבק בין מעמדי. המאבק הבין דורי בדרך כלל מביא להקצנה אבל לא תמיד. דם חמאס נולדה במידה רבה לא רק על הכיבוש והתחייה הדתית, אלא גם מאבק בין דורי עם האחים המוסלמים. הקצנה יכול להיות גם לאתגר את הדיעות של תנועת האם לעבר פתיחות.
האהאלים הכניסו את הצדק החברתי, הם והקומוניסטים לא בהכרח עונים על הפרמטר של שיח דמוקרטי חוקתי שאנו מחפשים אבל כמכלול, יש תרומה לשיח הכללי, הקומוניסטים גם מדברים על שלטון החוק והדמוקרטיה.
בשקין ואחרים לקחו מקורות עיתונאים בעיראק שם נחשף העושר של הזירה הציבורית והשיח האינטלקטואלי. גם אם הקומוניסטים לא בהכרח עולים/ תואמים את מה שאנו מחפשים יש להם עדיין תרומה לתחזוק שיח ליברלי-דמוקרטי-חוקתי.
המשימה של האינ' הדמוקרטים חוקתיים קשה, לא רק להתגבר על העדתיות והשבטיות ושלטון בריטי שמכשיל עצמאות אלא גם התמודדות עם הנסיבות כמו דילמות השעה, פאן הערביות המקומי, ההלך הפאשיסטי שמאומץ ע"י חוגים רשמיים כמו משרד החינוך. לקבוצה הזו נמאס מהעריצות, הם חברו לכוחות שיבטלו אותה כמו הצבא. בסופו של דבר דיכאו קבוצה זו. יש לקחת בחשבון גם קבוצה זאת כאשר אנו מדברים על ליברליזם ערבי.
עניין הגבולות- בשיח האינ' כבר בשנות ה-30 אנו נתקלים בהבניה ובהפנמה של הגבולות העיראקים כמדינת לאום והניסיון להגן עליהם מפני איחוד פאן ערבי.
יש לקרוא בעמ' 3 בביב' את המקורות הבאים: רויאל מאיר- מחשבה ליברלית במצרים. מדבר על זרם ניאו- ליברלי, שבא ומכניס רעיונות של הכנסת האפנדים, להרחיב את המאגר האלקטורלי, לעבות את השיח הליברלי- דמוקרטי (מלבד גרשוני).
מחשבה ליברלית במזה"ת- גם שם יש התייחסות חיובית לנושא
צ'רלס קופט- מדבר על הסבלנות.
גרשוני וג'נקובסקי- מדברים על הפריסה המרחבית. נותנים תמונה של שיח דמוקרטי עם שיח ליברלי. טענתם: אמנם המרחב הציבורי הערבי מאויש ע"י קולות לאומניים, אך יש גם אחרים.
ג'יימס ג'יינקובסקי- מצרים של נאצר.
עמנואל סיון.
