הרטוריקה של נאצר קנתה לו את שמו. כל תנופה מביאה להתמסדות, להסתערבות ובסוף לירידה. השליטה על מנגנוני המשמעת- הביקורת הייתה חלקית, לא מפורשת ומצאו אותה בעיקר בספרות, בסאטירה ובקריקטורות. חלק מהדור הליברלי הפורמטיבי נטלו בה חלק (תופיק אל חכים, נג'יב מחפוט'). הביקורת ביטאה התפכחות. תופיק אל חכים כתב את ספרו "שיבת הרוח" שדיבר על שליטת הצבא במדינה ועל גרירתו אותה למלחמות עקובות מדם, על הסכסוך עם ישראל. למעשה נאצר עשה מעין אימפריאליזם למדינות ערב בשעה שניסה "להציל" אותם מהאימפריאליזם המערבי. הוא הושפע מתפיסות אלה.
נג'יב מחפוט' כתב את הספר "פטפוטים על הנילוס" שהוסרט. הספר הגיע עם עליית סאדאת. סאדאת לא אוהב את חיבוק הדב של נאצר ורוצה להטביע חותם משלו, הוא נוקט בדה-נאצריזציה. הוא נותן פתחון פה למבקרים, לאחים המוסלמים ומאפשר שיח תקשורתי- קולנועי ענף על נאצריזם, מתוך מטרה להכפיש את שמו. הסרט מציג תמונה שלילית על הנאצריזם, על הטכנוקרטים, הוא מתמקד בחיי ההסתערבות, תוך התמקדות במוקד ההשחתה "אועמה"- שם קוד להשחתה של הנאצריסטים. אניס, אדם שמכין סמים לחבורה נאצריסטית מתחיל להתעורר ומכין, בשיתוף עם עיתונאית, סרט על החורבן שהשאיר. עמאד חמדי משחק את הגיבור.
הסרט הראשון שנעשה ב-96' נעשה מתוך כמיהה למנהיג חזק, לאחר שלטונו האפרורי של מבארק. נאצר ייצג תור זהב שכזה למרות שהיו לו לא מעט כשלים.
הסרט השני- סאדאת השתחרר מאפקט נאצר. היו לו כלים אחרים לבסס את שלטונו (ביניהם גם מלחמת 73'). הקריסה של הנאצריזם סוללת את הדרך עבור הזרם האסלאמי. אין ואקום, אם הזרם הערבי בא להיבנות על השנים שאחרי 67', הרי שהתחייה הדתית לקחה ממנו את היכולות הללו והוכיחה עצמה כגורם חשוב של ההוויה הערבית. יש לראות היכן הפן הדתי מאתגר את הליברליזם הערבי.
התחייה הדתית והשפעתה על הליברליזם הערבי
תוניס יוצאת דופן תחת משטר בורגיבה כיוון שהיא הגיבה טוב מאוד למשטר החילון לעומת האחרות- צמצום ילודה וכו'. אך תוניס היא זו שהחלה את האביב הערבי, והמשטר שצמח בה הוא של התנועה ה"נעקדה" המוסלמית. המדינה היחידה ששברה ימינה והלכה לכיוון של חילון זוהי תורכיה- אטאטורק. לא קם מנהיג ערבי שהפריד דת ממדינה, זה לא התאים למדיניות הדתית. אליטות פוליטיות ערביות לרוב הלאימו את הדת, הפכו אותה לחלק מהשיח, להכפיף אותה לקידום אינטרסים לאומיים. היה חשוב להשאיר את האסלאם בתמונה מתוך מחשבה שאין זה מעשי להדיר אותה מרשות הרבים, יש להפעיל עליה בקרה. במרחב הערבי לא הייתה הפרטה של הדת או הפרדתה מרשות הרבים, כמו שקרה במערב. הדבר יצר תחום אפור. כל עוד המצב שפיר ואין זעזועים- הסינתזה הזאת בסדר, אך כשיש שסעים, חלק מהתסכול וההתרסה עוברים דרך האפיק הדתי, ואז מתחילה להיווצר נזילות ביחס דת-מדינה זה. האליטות הערביות אינן מספיק עם היד על הדופק בכל מה שנוגע לשיתוף של שחקנים חדשים המופיעים בזירה הפוליטית (משכילים צעירים, סטודנטים). חוט השדרה של תנועות אסלאמיות מודרניות הוא האפנדיה- חסן אל בנא (1949), סיד קטב (1966), עבד אל סלאם פרג'- מנהיג הג'יהאד האסלאמי שהתנקש בסאדאת (הוצא להורג ב-1982). אין זו רק התרסה דתית כנגד החילון, כנגד דחיקת הדת, אלא גם התרסה חברתית (מאבק חברתי).
מאפייני התנועות האסלאמיות:
- סדר יום כפול דתי-פוליטי, חברתי.
- הן רוצות עוצמה פוליטית ואותנטיות חברתית. משוואה זו היא המקור לדילמות עבור אותן תנועות פוליטיות. הן רוצות לעשות טיהור של התרבות מגורמים זרים שחדרו (מקדונלדיזציה). משקיפים טענו נגד התנועות האסלאמיות שהן רוצות רק עוצמה פוליטית. הללו באו וסנגרו על עצמן בטענה ש"דת זה אסלאם", כלומר השאיפה שלהן היא לגיטימית והגיונית. שנית הן רוצות להשיב את התרבות המקומית על כנה וכדי להשיג את הטיהור הזה יש צורך בעוצמה פוליטית. הדרך היחידה לפעול היא למצות את כללי המשחק את כמה שיותר. יש מנגנונים שמאפשרים עוצמה פוליטית אך אותם מנגנונים רוצים גם התמתנות של החזון הדוגמטי. משום כך לתרבות מוצבים סייגים.
- דתיות- לאומיות
- המטרה היא לא להרוס את מדינת הלאום המודרנית, אלא לשדרג את אותה דרך יישום השריעה.
- קבלת המסגרת הטריטוריאלית.
- קבלת אמצעי התקשורת- הטכנולוגיה, התקשורת, הידע והחינוך- כולם משמשים ככלים לתפוס עוצמה ולגיטימציה. מה שמפריע להם זה לא המודרנה אלא אותו פלח תרבותי מהמערב שבא לטשטש את הייחוד המקומית.
תרבות מובלעת– מבטא סיטואציה של מגננה. הדבר נכון גם לתנועות אסלאמיות: התנועות מגיבות לאתגר חיצוני המוגדר ע"י המדינה המודרנית המוגדרת כחילונית והם שומרי הגחלת (שומרים על האותנטי מול ההשחתה החיצונית). כיצד באים לידי ביטוי יחסי הכוחות?
האסטרטגיה האלימה– 'אין לנו שום סיג ושיח עם המדינה הסובבת'. נוקטים בעמדת אדמה חרוכה, מנסים להביא להפלת הסביבה המאיימת דרך תפיסת השלטון (ג'יהאד).
