אנו באמצע הדיון על הליברליזם הפורמטיבי. דיברנו על מצרים, עיראק וסוריה, היום נעבור לעיראק דרך הספר של בשקין מ-2009.
סלגט: המציאות הפוסט עות'מאנית היא של חלוקת האיזור למדינות טריטוריאליות, יש את שיטת המנדטים שע"פ העקרון שלו יש להכשיר את האליטות המקומיות שיהפכו לעצמאיות עם הזמן בפרק זמן לא מוגדר. ברג קרא לתקופה הזו, כשהייתה אופוריה לאחר מלחמת העולם ה-1, 'העידן המוסרי'/ האתי של שחרור, הגדרה עצמית, קידמה וכדומה. תרגום כתב האמנה למציאות יצר פער גדול כשהתחוור לכולם שבריטניה וצרפת לא מתכוונות להרפות מאחיזתם באיזור, עוד יותר כשהנאציזם והפשיזם עולים באירופה, אחיזתן באיזור מתחזקת. זהו כתב אשמה ברור נגד המעצמות ושיטת המנדטים. יש הפרעה למהלך שהיה בתנועה, שהיה אמור לשאת פירות, המעצמות והשיטה הכשילה את התהליך. למרות המכשול הזה ניתן להצביע על קיומה של חברה אזרחית וזירה ציבורית תוססת עם פריחה ועושר של אגודות, גופים אזרחיים ומפלגות יחד עם תקשורת כתובה בדפוס שדנה בסוגיות מפתח של החברה ומתחזקת לא מעט פרמטרים, ערכים ומנגנונים דמוקרטיים. יש מוסדות ייצוגיים חוקיים, עיתונות, פרלמנט, חוקה, עקרונות כמו שלטון החוק וכדומה- שיוצרים מסגרת/תשתית עליה האליטות המקומיות מגייסים לעזרתם כדי לקדם סדר דמוקרטי כהתרסה נגד שיטת המנדטים. יש כאן סכמה שאפשר להחילה כמעט על כל המרחב, גם פלסטין ולבנון, סכמה של חברה אזרחית תוססת שעל בסיסה יש זירה ציבורית במונחים מתודולוגיים של אברמס: יש בה שיח ביקורתי רציונלי, המדינה לא שחקן בלעדי, חלק מהדיאלוג על בסיס קונצנזוס וחלקו על בסיס מחלוקת. הנקודה השנייה היא שגם לאומיים יכולים לשמש כלגליסטיים, כלומר ככאלה שמצדדים סדר דמוקרטי.
יש פה אמירה מחקרית חדשה שהופכת את התמונה ההיסטורית ליותר מורכבת ונותנת במה גם לקולות שלא קיבלו מספיק ייצוג במחקר- הקולות הליברלים הדמוקרטיים. אמרנו שאנחנו מדברים על האתוס הליברלי דמוקרטי לא בהכרח בדרגה איכותית, מספיק שיש פוטנציאל או תשתית בדיון שלנו.
למסגרת זו נכנס המחקר של בשקין. כותרת ספרה THE OTHER IRAQ וכבר שם יש כיוון של האמירה שלה. למה היא מתכוונת? שונה ממה שאנו מתכוונים היום, 1920 יצירה של עיראק המודרנית, הבריטים מפצים את פייצל שגורש מצרפת. ב-58' הפיכה של עבד אלכרים אלקאסם. עיראק ההאשמית חוסלה אז, זוהי "עיראק האחרת" משום שעיראק שאנו מכירים היא של סדאם חוסיין- המדכאת או ההרוסה לאחר הכיבוש האמריקאי. עיראק ההאשמית נותנת קונטרה לפי בשקין ואחרים, לעיראק העריצה והמדממת, משום שיש בה פלורליזם.
הספר: עיקר שדה המחקר שלה בקבוצות חברתיות, תרבות, רעיונות, השדה האינטלקטואלי, אידיאולוגי אותו היא קושרת למציאות החברתית, כלומר היסטוריה של רעיונות בהקשר חברתי. לרוב כשמדברים על עיראק הממד האידיאולוגי לא חזק כל כך, יש דגש יותר על פוליטיקה, חברה, המורכבות של האוכלוסייה והפרובינציות בשוליים. הספר נותן נפח לרובד האידיאולוגי שחסר בדיון על עיראק המודרנית ומושך את זה לכיוון של פתיחות ופלורליזם. עיראק נתפסה במחקר המודרני כחממה להקצנה אידאולוגית, שם היו ההפיכות של צדקי ב36', כילאני ב41' כנגד הבריטים, הסיפור של הנוער והאפנדיה וההתלהמות.
*חגי ארליך!! לקריאה לאחר התואר.
סאטע אל חצרי, פאדי אל-ג'מל וסאמי שווקת. כשהמחקר התמקד ברובד האידיאולוגי הוא התמקד בהם, סוכני המדינה, לא נעשה מחקר שטח אמיתי של השיח האידיאולוגי אינטלקטואלי לגבי כאלה שלא השתייכו במובהק לממסד.
עיראק ההאשמית היא סיפור של בניית מדינה. בגלל שזה סיפור של בניית מדינה יש תפקיד חשוב לאינטלקטואלים. אלו אינטלקטואלים אורגניים שמעורבים בניסוח ויצירה של ערכים, שחזור עבר היסטורי, הצעת חלופות וקריאות כיוון לחברה המתגבשת, שם תפקיד האינטלקטואלים חשוב. יש אינ' שמתגייסים לפרויקט הלאומי הזה ומגבים את המונרכיה של פייצל ואח"כ של בנו, יש גם אינ' שלא נמנים עם האליטה שמאתגרים ומציבים אלטרנטיבות, אינטלקטואלים גם שמתחזקים מערכת וגם שמקעקעים אותה חשובים להוויה העיראקית דאז.
נלווה לפרויקט הלאומי השיח ההיברידי: המגוון ששואב ממקורות שונים ונותן במה וייצוג לשחקנים, שם מוצאים תרבות מערבית לצד העיראקית, סונים, שיעים, מגזרים חברתיים כמו האפנדיה ואליטות משכילות מהרובד הגבוה. אם זה שיח היברידי נמצא מרשמים אידיאולוגיים. יש עושר של אידיאולוגיות. כדאי להזכיר 4 רווחות: פאן ערביות, לאומיות עיראקית, לאומנות בכיוון הטוטליטרי, קומוניזם.
