הסבר נוסף, שקשור להתנהלות של אותם כותבים אינטלקטואלים שנתנו את הרוח הגבית האידיאולוגית למשטר הלאומי, הם סיפקו לו את מערך הערכים והעקרונות כיצד להתנהל. הבעיה עם אותם אינטלקטואלים, כפי שספרן מנסה להציג את ביקורתו כלפיהם היא שהמשטר לא התגייס במלוא כוחו ליישום הפנמת הרעיונות בקרב העם, בקרב המעמדות הנמוכות. כביכול הוא הסתמך על כך שהרעיון ייתפס בקרב העם ויתפתח עם האינרציה. הכותבים הבכירים לא הלכו עם חזונם עד הסוף. ספרן היה רוצה לראות תפיסה יותר נחושה או עזה לגבי מעמדה של הדת מהמדינה לדוגמא. אין אמירה ברורה של אותם לגבי מקומו של האסלאם במדינה. צ'ארלס טילי- "העידן החילוני" טוען שיש "חילוניות קשה" ו"חילוניות רכה". אטאטורק לדוגמא הפריד את הדת מהמדינה במדיניות אגרסיבית ועשה זאת בצורה פורמאלית. החילוניות הרכה אינה נכנסת בדת אלא "מלאימה" אותה- היא מכניסה אותה למערך המדינה ומשתמשת בה- וזו בעיה כי אין לה אמירה נחרצת מול הדת. ספרן מניח שלאומיות ליברלית היא בהכרח אמורה לצמצם את משקל הדת בחברה.
ספרן בא ומאושש את העובדה שהאינטלקטואלים לא הלכו עד הסוף עם האידיאולוגיה שלהם- ברגע שהאסלאם חזר ועלה בסוגיה על סדר היום הציבורי דרך שחקנים האחים המוסלמים ובמות אחרות של הטפה- אותם כוהנים קיבלו פיק ברכיים והגיעו למשבר- משבר האוריינטציה. הם חשבו שמצרים הולכת לליברליזם והיא הלכה לעליית הדת. אותם אינטלקטואלים שבים לכתוב על סיפורי האסלאם (מחמד הח'ליפות) וכאן למעשה המסר הליברלי הולך לאיבוד. ספרן טוען שאם היו לנו אינטלקטואלים עם כוח שכנוע אמיתי ובאמת מאמינים ברעיון זה, אז הם לא היו "מתקפלים" אל מול המציאות המשתנה הזאת- אותה מכנה ספרן "ריאקציה דתית". הם רצו להשפיע, אך כיצד מתחברים? כתבו לליבם של האנשים ולמעשה נכנסו בעצמם לתוך זרם זה של ריאקציה דתית.
ההסבר של ספרן הוא כפול: מ-1919 לא היה מרד שחרט על דגלו את הלאומיות הליברלית, האליטה הייתה מזוהה עם הזרם הזה. ההסבר השני נוגע לאופי הכותבים ולמידת נחישותם- נמוכה לפי ספרן.
עבד אלסלאם מע'ראוי
חוקר נוסף השייך לדיון זה הוא עבד אלסלאם מע'ראוי- "ליברליזם ללא דמוקרטיה" מ-2006. ממוצא מרוקאי. הוא טוען שהליברליסטים שאנחנו דואגים לפרסם, אם ננסה להתחקות אחר הגישה האישית שלהם נגלה שהם כלל לא היו ליברלים! הם הושפעו מהתרבות של "שליחות מתרבתת". אותם כותבים ליברלים בכלל לא נתנו אמון וקרדיט לחברה הפשוטה, הם אמרו שצריך למסגר אותם, שיהיה להם פיקוח מהמדינה. איפה הליברליות כאן? בספרו הוא מחדד ומקצין עוד יותר את המדיניות של ספרן.
לקרוא את "לפסל תרבות במצרים"- ישראל גרשוני- האינטלקטואלים לא ירדו אל העם כי לא היו מספיק מחוברים אליו. הם באו מהמעמד הבינוני-גבוה. הם עסקו בלאומיות וחוקתיות והתעלמו מהצדק החברתי.
הביקורת על ספרן
הוא פיתח ציפיות מבלי לשקלל את המציאות המורכבת בה האינטלקטואלים נכחו.
מתודולוגית– להגיד שיש תנופה ואז לומר שיש מיד שקיעה זוהי אמרה בעייתית. אין הרבה מקרים של תהפוכות חדות בהיסטוריה. יותר נכון לדבר על מורכבות, על מגמות המשולבות אחת בשניה. אז ניתן לבוא ולומר שאכן האינטלקטואלים חוו משבר אוריינטציה אולם היו כאלה שהצליחו והחזיקו מעמד- פשוט ספרן לא כלל או התייחס אליהם. יש כאן מבנה סכמטי. המציאות המצרית היא מציאות מורכבת.
המבנה הסכמטי נובע גם מהדומיננטיות של תיאורית המודרניזציה- יש הבחנת יסוד של התקדמות ליניארית ואם יש רגרסיה לא מתעכבים עליה אלא רק רואים אותה כעלייה של תופעה חדשה.
ספרן לא משקלל מספיק את המציאות המורכבת והבעייתית שאיתה מתמודדים אותם כותבים. הוא מציב רף מסויים אידיאלי מידי לעניינו של אינטלקטואל, ואם הם אינם מגיעים לרף אז הם נתפסים כ"מאכזבים" ולא נועזים מספיק לטעמם של חוקרים אחרים. הבריטים לא ממש נותנים רוח גבית לרוח הלאומית שמתפתחת במצרים. אם הם לא יפעלו את הזירה אז הם יפעלו דרך סוכנים מתונים יותר.
ביקורת נוספת- מעט חורגת מהדיון ודנה עד כמה מדובר בריאקציה דתית, כלומר עד כמה האחים המוסלמים הם תנועה דתית פנאטית מסורתית. האחים המוסלמים צמחו אחרי העידן הפוסט-עות'מני ובזיקה ישירה למשברים הכלכליים והפוליטיים בין שתי מלחמות העולם. היא תנועה יחסית מודרנית, אמנם היא חוזרת לאסלאם ולמקורות אך היא עושה את ההתאמות הנדרשות. הם אינם פנאטים. חסן אל בנא, מקים המפלגה אינו רואה את האידיאולוגיה של המפלגה בכינון מדינה דתית/ח'ליפות, אלא כינון מדינת לאום ועל פעילות לגאלית. זה קשור לתנועת המודרניזציה.
המחקר של ספרן פורסם ב-62 והיווה טקסט חשוב. קמו עליו מערערים כמובן, במיוחד על משבר האוריינטציה ועד כמה הליברליזם החוקתי, שפרח בשנות ה-20, "שבק" כביכול בשנות ה-30.
נערכו שורה של מחקרים החל משנות ה-80, דרך ה-90 ועד היום. מחקר חשוב שנכתב ב-83' נכתב ע"י צ'ארלס סמית'– אסלאם והחיפוש אחר סדר סוציאלי מודרני" והוא מתמקד בחסין היכל (לא ההוא משיעור שעבר), שריד בולט של הנאצריזם. סמית' מתייחס למשבר האוריינטציה של ספרן ואומר שהיכל כתב ספרות אסלאמית וכלב ספר על מחמד שנקרא "חיאה' מחמד". סמית' אומר שצריך לקרוא את הספר בעיון. האם הוא מבטא אינטלקטואל ליברל שחוזר בו וחוזר לאסלאם או שיש כאן אינטלקטואל ליברל ששומר על ערכיו ועל המורשת הליברלית.
היכל בסה"כ כותב ספרות דתית ומשתמשים בכלי קיבול שנקרא "האסלאם" כי זו המציאות שבה הם כותבים וכדי להתחבר צריך להשתמש בכלי כדי שהכתוב לא יראה מנוכר לחברה שחיה את המציאות הזוז. כל זאת תוך כדי תחזוק החזון הליברלי.
הוא אומר שאם נשדר ונקרין דמות "ליברלית" של מחמד אז האנשים שיקראו זאת ויחשפו לחיבור הזה יחשפו גם לערכים הליברליים.
גם ליברלים וגם אסלאמיסטים חוזרים לתור הזהב של האסלאם, אך הליברלים אומרים שתור הזהב פירושו פחות דגש על המילה הכתובה והמשפט ויותר התבססות על ערכים, מוסר (הם טוענים שמחמד לא הוריש משפט וחוקי התנהגות), האסלאמיסטים ידגישו את החשיבות של כתבי קודש והתבטאותם בכל תחומי החיים, הרדיקלים ידגישו את מלחמות הרדה, את הג'יהאד ואת ההתנגשות בין הציוויליזציות, את הרצון להשליט את האסלאם על העולם.
סמית' טוען שכשהם כותבים ספרות דתית זהו צעד מניפולטיבי- אסלאם ומסורת הם מסגרת המשחק ובתוכם צריך לנהל את השיח הליברלי.
