1) האידיאולוגיה שלו נגועה בנאיביות/ אוטופיות. הביקורת כלפיהן באה ואומרת שהליברליזם מתעסק במרשם של איך מדינה צריכה להתנהל, אך היא עושה רדוקציה של הפוליטיקה לפוליטיקה אתית. היא שוכחת שהפוליטיקה מהותה היא דורסניות. זה אינו ריאלי השקפת הליברליזם על הפוליטיות. הם באים ומאשימים שהראייה הזו היא זו שהביאה לעליית הנאציזם נניח.
2) דרוויניזם חברתי והתפוררות חברתית- אדם לאדם זאב, אין מערכות תמיכה בעידני מצוקה, מעין ניוון חברתי, כשהתוצאה היא היפגעות הפרט. במקרה זה, האוטונומיות שלו לא מתפקדת יותר. כאן קמות ועולות מדיניות הרווחה. כאן באה גישה שאומרת שלפעמים אינדיבידואליזם קיצוני פוגע בפרט וכי יש ליצור מערכת חברתית.
3) צביעות
האם ליברליזם הוא קוסמופוליטי?
לרוב נתפס הליברליזם כיחידה לאומית (נמצא בארץ אחת). הביקורת אומרת, שאין זה בהכרח מעניין את הליברליזם מה קורה מחוץ למדינה. האנתרופולוג טלאל אסד אומר שמדינות ליברליות יכולות לתמוך גם במלחמות על השפעה. הליברליזם אינו קוסמופוליטי, משותף. יש כאן מעין צביעות.
הביקורות העולות:
אין חזון אחיד או אידיאולוגיה קוהרנטית. יש כוחות פנימיים שמושכת לכיוונים סותרים, אין טקסטים קנוניים לליברליזם. אם זו התמונה שעולה על הליברליזם במערב, אז כיצד יש לגשת לליברליזם הערבי?
יש לשקלל את העובדה שהאידיאולוגיה הליברלית במערב אינה מובנת מאליה. אז גם לא צריך להחמיר יתר על המידה עם הליברליזם הערבי.
אם באים עם גישה נעולה (ליברליזם או כלום) אז מפסידים את הפנים היותר חיוביים.
לקרוא- טקסט של "ליברליזם אידיאולוגי ומבקריה- שלמה אבנירי וראמין ג'אמיל משהו.
ליאונרד ביינדר- הסיפור הליברלי של העולם הערבי וממה הוא יכול לנבוע?
שיעור חמישי- 28.11.11
יש החמרה בשיפוט לגבי הליברליזם הערבי. אם אנו פונים לליברליזם המערבי אנו מוצאים בו את המורכבות. חוראני עומד על דגשים אידיאולוגיים ומראה עליית קולות חדשים רדיקליים יותר. אז הליברליזם יורד מן הבמה.
חוראני מכה על חטא- מאז שכתב את ספרו הוא נחשף למצבים חדשים והוא מבין שבליברליזם יש צדדים נוספים שהוא לא התייחס אליהם. המושג "ליברליזם" יש בו הרבה משמעות- אין הוא עוסק רק במוסדות הדמוקרטיים. בעיקר בשנות ה-30 מתברר שחוראני קצת הזניח את הקונטקס את המאבק להגדרה עצמית, לחוסן לאומי מול המעצמות- אלו מרכיבים שדורשים לא רק שלטון חוק ודמוקרטיה אלא גם סמכות ולכידות של הקהילה. הם לקחו את זה למקום יותר אוטוריטארי, פחות ליברלי.
חוראני אומר לנו שהליברליזם הערבי הוא תופעה מורכבת. יש לו פנים לכאן ולכאן, ועד כמה ניתן לכנותו "ליברליזם".
חוקר נוסף מאוניברסיטת תל אביב, ישראל גרשוני, חקר כ-40 שנה תקופה של שני עשורים במצרים. הוא מומחה בחקר ההיסטוריה הרעיונית. בספרו "אור בצל" מ-1999 שם הוא מטפל בשיח הליברלי. הוא מצא שתי ורסיות:
ורסיה ליברלית אותה מייצג הופד (האליטה הפוליטית אותה תקופה) אשר הייתה יותר פתוחה פלורליסטית ומשתפת. שמה דגש על חוקה, ושלטון החוק.
"הליברלים החוקתיים"- מפלגה שהייתה יריבה של הופד . הליברליזם שלה הייתה יותר אליטיסטי (אנחנו יודעים מה טוב לציבור), נפוטיזם.
ליברליזם ערבי
אבינרי הוא יותר בצד המקל של שיפוט האינטלקטואלים. ראמין יותר ביקורתי, גם כלפי הדת, הוא מקטרג. הוא אומר שאינו רוצה לראות אינט' שהם טכנוקרטים, המתמקדים בשדה הטכנולוגי, כלכלי אשר אינם נשמות עצמאיות ואינם מחויבים לאמת. הוא רוצה לראות מאבק, התרסה, נגד קונבנציות ומוסכמות, לשבור כלים. "לדבר אמת בפני בעלי השררה"- במובן זה האינט' כשלו והם אינם תורמים את המצופה מהם.
אבינרי מקל יותר על השיפוט- הוא אומר שבעיתיות זו אנו מוצאים גם במרחבים אחרים, לא רק באינט' הערבי. תפקיד האינט' בכל חברה מורכבים ממידת הפתיחות והסגירות של החברה, והמבנים שלה. הוא מוציא את הדיון מההקשר המזרח- תיכוני ומדבר עליו באופן עקרוני. הוא עצמו אבל כן מאוכזב מהאינט' הערביים (שהגנו על סדאם חסיין בפלישה האמריקאית לעיראק).
אם כן הליברליזם הערבי הוא מורכב אך השיח עליו לקח את הצד הבעייתי ולא האיר מספיק את נקודות האור והחוזקה בו.
