"נאצר 56'"

נאצר מביא איתו כמה נדוניות לפרויקט זה- תחושות של מרירות ותסכול מהחברה המצרית, הוא משמש כתובות לתחושות אלה שהצטברו לאורך שנים, הוא מביא את נושא המאבק לעצמאות וכבוד לאומי (אנטי-קולוניאלי), הוא מביא את הסיפור של צדק חברתי- פוליטיקה של חמלה כלפי ההמונים, הוא מביא כריזמה משולבת עם פופוליזם. נאצר הוא מנהיג פופוליסט, דהיינו בא מהעם ומייצג אותו ומנסה לרצותו. (פרון, דרו"א- סיטואציה בה מנהיג נתפס כדמות יציבה של אב בייחוד בתקופות של אי יציבות שלטונית). הוא משתמש בתקשורת המונים, מגיע לכפרים נידחים ומשלהב אותם לתמוך בו. קיבל לגיטימציה רבה מהעם מה שהשפיע על אוזלת ידם של מתנגדיו לנקוט בצעדים נגדו (במיוחד בקרב הקצינים). בהקשר של גיוס התרבות (אום כולתום, ספורט) נאצר עשה עבודה טובה גם כן.

אם אנחנו רוצים להשוות את נאצר למנהיגים קודמים אפשר לבחון את קאסטרו, אתאטורק (למרות שנאצר לא הלך עם עניין החילון והדמוקרטיה).

אין ספק שנאצר היה מנהיג עם חזון אך עם לא מעט יומרה, כאשר כל המפעל של המהפכה הפוליטית והחברתית היה רק כלי בידי נאצר ליצור הגמוניה מצרית במרחב המזרח- תיכוני. ברגע שמערבבים עוצמה ושליטה ברפורמה פוליטית זה לגדוע את הענף עליו אתה יושב- אתה יוצר בירוקרטיה, חונק את היזמות הפרטית, ואז כאשר אתה מגיע למבחן של עוצמה פוליטית- קרי מלחמה, אתה נכשל. זה מה שעשתה מלחמת 67' לנאצר. פירוק קע"מ פגע ביוקרה של נאצר. הוא חשב שאם הפסיד את סוריה יוכל להתמקד בתימן- שלח כוחות צבא שקרסו. הוא אינו פוגע ממש בקשרי שייכות ודת (הוא יוצר שליטה בילודה אך לא ממש מצליח). נאצר הולך ומתקשר יותר מדי לגוש המזרחי, לבריה"מ, שמספקת לו נשק לא איכותי. הוא מסתבך והולך בשקלול יומרני למדי.

בכל המהלך הזה הקול הליברלי הושתק. תאופיק אל-חכים כתב "שיבת ההכרה" על חזרת ההתפקחות ונג'יב מחפוט' כתב גם הוא על חזרת העם להכרה. כאשר הנאצריזם מתחיל לאבד גובה מתחילות לבצבץ ביקורות בעיקר בספרות ובכתבי עיתונות (מעין דרך עקיפה להביע ביקורת). זהו מינון ליברלי מועט, אך קיים. אין ספק שתקופתו של נאצר היא תקופת חושך עבור הליברליזם הערבי, בצל משטר מהפכות.

את אותו תהליך אנו רואים בסוריה ובעיראק- משטרים המעמידים את הליברליזם באפלה לעומת התקופה הפורחת יחסית שהייתה להם בעת התקופה המלוכנית- חוקתית.

עידן המהפכות מסתיים במחצית השניה של שנות ה-60, כשהמסמר האחרון בארון הקבורה הוא קיצו של הנאצריזם. היא מאפשרת הזנקה מחודשת של מפלגות אסלאמיות פוליטיות, אך מאפשרת גם תנופה (פחותה יותר) של הליברליזם הערבי.

בשיעור הבא נדון בשחקן האסלאמיסטי ובכך נסגור את הדיון על התקופה הבעייתית הזו עם שני השחקנים המרכזיים.

 

נצפה בשני קטעים משני סרטים המדגישים גם את גדולתו של נאצר וגם את השברון עקב התמוטטות הרעיון שלו.

אין ספק שנאצר הציג שינוי של סדר יום, מרכוז של המערכת מבחינה כלכלית- פוליטית. נאצר רצה להעמיד את העולם הערבי ואת מצרים על רגליהם ולהתמודד מול אתגרי המודרניזציה והתוקפנות מבחוץ. נאצר הוא איש צבא, גנרל, וככזה ניתן להבין את הדגש ששם על עוצמה, ארגון, מעט משיגעון הגדלות שהיה לו- רצון ליצור לעצמו מיני- הגמוניה במרחב הערבי, להשתייך למועדון האקסקלוסיבי. מטרתו הייתה ילצור לערבים מקום של כבוד תחת השמש. הבעיה של הנאצריזם הייתה שהוא לא משקלל נכון את המציאות האופרטיבית, הוא לא קרא נכון את המכשולים בדרך לאותו פרויקט יומרני. אכן תוך כמה שנים יש התפכחות. הפרויקט מתחיל בתנופה- האיחוד עם סוריה, הרפורמה האגררית, אך מהר מאוד החזון מתחיל להתפרק בתחילת שנות ה-60. נאצר לא באמת מקדם צדק חברתי והוא גם לא מצליח לייצר פאן ערביות בהנהגה מצרית. יש התפוגגות מסוימת, רפיון  בנאצריזם.

שני הסרטים ממחישים את התנופה הראשונה (הכרזה על הלאמת תעלת סואץ- נכס מצרי שנשלט ע"י זרים, הרפורמה האגררית). כל המאבק באותן השנים היה על השארת ההחלטה בידי המקומיים בהקשר זה של התעלה. הלאמת התעלה סוללת גם את הדרך של נאצר למנהיג כלל ערבי ב-56'.

הקטע לקוח מסרט קולנוע מ-96' שנקרא "נאצר 56'". הסרט נע סביב ההחלטות להלאים את התעלה. הסרט מציג את נאצר בצורה הרואית, כגיבור כל יכול שעומד מול האימפריאליסטים בצורה הרואית. מציגים את צדו החם- הפן המשפחתי. אחמד זכי משחק את נאצר.

פשה- אלה המייצגים את הסדר הישן.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים