מהפכה חברתית במצרים

סה"כ הישות הערבית הפוסט עות'מאנית היא נזילה, לא יציבה, חשופה לתהפוכות, יש תהליך מורכב של הסתגלות מהסדר הפוסט העות'מאני, אז זה טבעי שלא יהיה יציב. זה יוצר קרקע נוחה לפרץ של עידן המהפכות בשנות ה50-60 כשהדוגמא הבולטת היא מצרים הנאצרית.

כשיש ניוון בסדר החוקתי מתחילים לעלות קולות אידאולוגיים כבר בשנות ה40, מלחמת העולם ה2 תורמת השלכות שליליות, יש התערבות בפוליטיקה המקומית, הכבדה של המדינה על האזרחים, עולים יותר קולות שמדגישים את המנהיג המושיע, ציפייה למנהיג שיעשה סדר ויהיה בעל עוצמה ונחישות, כמיהה למנהיג חזק, המנהיג הזה מופיע בדמות הצבא אבל יש פה לכאורה ציפיות סותרות, הקולות שרצו לראות קבוצה חזקה שתעשה סדר אמרו שזה טוב שהצבא יתפוס את השלטון אבל שייסוג אח"כ…שלא ישתלט על הפוליטיקה, אבל לצבא היו תכניות אחרות והוא נשאר…קשה היה לצאת נגדו כי היה לו מונופול על הנשק, משמעת, גייסות ויצר מדינה אוטוריטרית/ סמכותית בשלושה מוקדים עיקריים במצרים עיראק וסוריה. השלב של ההפיכות הצבאיות: היו כל מיני תאוריות על למה דווקא הצבא, יש הסכמה על כך שהצבא בא מקרב האפנדים אבל אותה קבוצה שהתקדמה בקבוצה דרך הצינור הצבאי, האפנדים שפעלו בערוץ האזרחי לא הצליחו לשנות את הסדר הקיים.

עיקר האפנדים המשכילים פונים לערוץ האזרחי שזה מפלגות, תנועות אופוזיציה וכאלה אבל לא מצליחים, אלה שפנו לערוץ הצבאי כן הצליחו להשיג עוצמה פוליטית ולהשתלט על המדינה. כל מיני גישות על למה דווקא הצבא: אליעזר בארי טען שאין פרולטריון ובורגנות במזה"ת ולכן הצבא היחידי שיכל היה, הנחה דטרמניסטית שהצבא מילא את מקומם בהיסטוריה האירופית.

כניסת הצבא לפוליטיקה מניבה מנהיגות (חלקה כריזמטית, חלקה טכנוקרטית). נאצר בדוגמתנו היה כריזמטי. בסיפור הקצינים החופשיים במצריים ישנו תהליך אבולוציוני. עד 55' ישנה הססנות- לא ברור כיצד הצבא תפס את מקומו החדש, וגם נאצר לא בבירור מתקבע במקומו הדומיננטי. מפת הדרכים משרטטת את תכניות הצבא, מה ברצונו להשיג. שם נאצר מדבר על שתי מהפכות:

מהפכה פוליטית: בכיוון של מרכוז המערכת. נאצר טוען שהפוליטיקה מפוזרת מדי והיא אינה מציבה ערך מרכזי עליון. ראה במפלגות כרעה חולה. ראה לנכון להקים שלטון חזק ויציב. הוא רצה בשלב הראשון לייצב את המערכת, למרכז אותה, ורק לאחר מכן לפתוח אותה שוב. מבחינה פוליטית נאצר אכן מצליח- הוא יוצר חוקה אחת מפלגה אחת, והוא עצמו הופך לנשיא דומיננטי עם הצבר ככלי חשוב.

מהפכה חברתית: בכיוון של אינטגרציה, מיקוד חברתי. יש לנאצר קריאת כיוון דראסטית- הרפורמה האגררית. הרציונל שלה הוא לבטל את הבעלות הפרטית על האדמות ולעשות הפרטה- להעביר את הבעלות לקבוצות חדשות. מאדמה של הנכבדים לאדמה של קבוצות בעם. קרא ליצור סולידריות חברתית שתהיה מזוהה עם סדר יום מהפכני. כמובן שצריכה להיות התגייסות לפתח את הכלכלה המצרית. מעין צדק חברתי. הכלכלה לפיו צריכה להיות ריכוזית.

נאצר הופך להיות מנהיג כריזמטי שיוצא גם הזדהות בקרב העם עם סדר היום המהפכני לו שאף. מבחינת הליברליזם הדמוקרטי זוהי מכה ניצחת- זכויות משפטיות, הניסיון ליצור קולקטיב נאמן, כלכלה ריכוזית הנשלטת ע"י המדינה, כל דבר מותנה באישורים ואין מרחב ליזמות פרטית.  זוהי הזירה הפנימית.

נאצר מוסיף פרמטר נוסף שפוגע בפרדיגמה ליברלית- היא הפן ערביות. זו הזירה האזורית. הפן ערביות התקיים עוד קודם לכן במאה ה-19, וקיבל תאוצה עם עליית התורכים הצעירים. קמות אגודות ערביות, יש את המרד הערבי, פיצל בעיראק, עבדאללה (בעבר הירדן)- כל אלה משתמשים בפן לאומיות למען האינטרסים הפוליטיים שלהם. נאצר מכניס את מצרים לרעיון זה. עד שנות ה-40 מצרים לא הייתה חלק ברעיון הפן- ערביות. כשנאצר מלאים את תעלת סואץ ב-56' הוא כבר אז עושה את המעבר למנהיג אזורי (ממקומי) ומשליט את הפן- ערביות. הוא טוען שרעיון זה יקנה לערבים "כבוד תחת השמש", וכי זה ישמש ערובה בפני התנכלות של מדינות אימפריאליסטיות. האיחוד עם סוריה ב-61'-58', הקע"מ (קהילה ערבית מאוחדת) היה נק' השיא בפועלו של נאצר.

כאן זה מתקשר שוב לפגיעה בליברליזם בכך שישנו טשטוש של זהויות; ליברליזם המוקד שלו היא יחידת הלאום. אין ליברליזם קוסמו- פוליטי, הוא תמיד קשור לטריטוריה ספציפית. נאצר ראה עצמו תמיד כלאומי-מצרי, הוא מעולם לא התנער מזהות זו, אך נוצר דימוי של זהות פן ערבית שמצרים שותפה לה, ואז הזהות הלאומית מאבדת מן הרלוונטיות שלה. ניסיון זה לא מצליח. ב-61' הקע"מ מתפרק. ברגע שמוסיפים ממד לזהות המצרית, זה הופך אותה אוטומטית לנזילה יותר ולא מוגדרת, מה שגורע מן הפרדיגמה הליברלית (שנמצאת גם ככה בקרשים).

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים