התקופה החוקתית המונרכית בין מלחמות העולם

ציינו את הספר של בשקין ואת תרומתו להבלטת היבטים חיוביים בשיח הרעיוני העירקי, היא מביאה קולות של פתיחות ופלורליזם, דגשים שיש בהם כדי לאזן את התמונה המחקרית המקובלת לגבי עיראק המונרכית ההאשמית שבוקעים ממנה בשנות ה-30-40 קולות פשיסטים פרו נאצים וגזענות. בשקין מביאה זווית מעודנת ופלורליסטית יותר, עם זאת, כמו שאמרנו לגבי סלגט שדיבר על שיטת המנדטים בסוריה ועיראק- גם פה יש כמה תהיות/ ספקות שנוגעות למה שנכנה 'ייצוגיות' – עד כמה אותם קולות של פתיחות, פלורליזם אכן ייצגו מגמה רחבה בציבור העירקי ועד כמה חלחלו לרחוב העירקי, שאלה שתמיד חוקרים מתמודדים איתה ואין מענה טוב, סוגיה שלא ניתנת להכרעה בגלל חוסר בנתונים. אין על כך תשובה ברורה, מבחינה מתודולוגית זה מוביל אותנו למאבק בין גישות המחקר- מחקר איכותני לעומת מחקר כמותי. איכותני שם דגש על סטטיסטיקה/ נתונים מוגבלים, יחידת ניתוח קטנה, זה יכול להיות קבוצה של אינטלקטואלים, ככל שיחידת הניתוח יותר ממוקדת ניתן אולי להגיע לתובנות עמוקות. לעומתו הכמותי אומר שככל שמרחיבים את היריעה נהיה מרושתים יותר לגבי הדיון ההיסטורי. השאיפה היא להביא את המחקר האיכותני להיות כמה שיותר כמותני.

הביקורת על בשקין היתה שהתעלמה מדיכוי מיעוטים ואמירות פאשיסטיות. הקולות האלו לא קיבלו מספיק נפח בדיון של בשקין ולכאורה היא עושה כאן איזו רדוקציה לגבי עיראק ההאשמית ואפילו משחזרת בצורה מלאכותית את השיח העירקי כשברור שהחוקר אמציה ברעם אומר שיש קומץ קולות פתוחים לא מייצגים. טענה נוספת שלו היא שבשקין מייחדת דיון לא מבוטל באנשי השמאל והוא שואל במידה של צדק מסויים האם האגף השמאלני בהכרח משויך לשיח דמוקרטי-ליברלי? הם רוצים דמוקרטיה עממית אבל לא ייצוגית, לפי השיח הקומוניסטי. הדיון הנוסף עליה היא במקורות בו היא משתמשת- עיתונות, לא מאגר איכותי ביותר, מתעלמת ממקורות אחרים. הוא די מגמד את התרומה שלה ואומר שעיראק האחרת שהיא מתכוונת אליה דווקא פנתה לכיוון של הקצנה.

 

היום ובשיעור הבא נעסוק בתקופה שאין עליה הרבה עוררין להבדיל מהתקופה החוקתית המונרכית בין מלחמות העולם, שם יש אינדיקציה ותיעוד של שיח ליברלי דמוקרטי שגם מגן על חוקתיות ועל מדינת הלאום וגם מנסה לקדם נאורות. הרי שבתקופה בה נדון כעת- שנות ה50-60 יש כמעט קונצנזוס בקרב חוקרים לגבי כך שהיא הנחיתה מהלומה די קשה על הליברליזם הערבי כשם שפגעה גם בקבוצות אחרות כמו הקומוניסטים ותנועות אסלאמיות- עידן של הפיכות צבאיות ומרכזי השראה ופעילות כמו מצרים, סוריה ועיראק, גלישה גם לצפון אפריקה, אלג'יריה, לוב. כדי שתהיה לנו רציפות היסטורית מבחינת הדיון נייחד את השיעורים הללו לשחקנים חשובים בהיסטוריה שהשפיעו לרעה על הליברליזם הערבי: המדינה האוטוריטרית אותה מגלם במידה רבה הנאצריזם והשניים, שמתעמתים עם המדינה האוטוריטרית הם האסלאמיסטים, קנאי האסלאם שלובשים צורה אלימה ורדיקלית בהשפעת סייד קטב ואחרים. הקנאות האסלמית מתעמתת עם הליברליזם הערבי אותו היא מסמנת כגייס חמישי, בעיקר בשנות ה60-70.

היום נדבר יותר על אפיון של האתגרים הללו כלפי הליברליזם.

המשטר החוקתי המונרכי של המחצית הראשונה של המאה ה-20 במידה רבה עד מלחמת העולם השניה אז יש קריסה של המערכת- בריטניה וצרפת לוקחות את המזה"ת והופכות אותה לשדה קרב וגיוס במאבק נגד גרמניה ואיטליה. המשטר החוקתי הזה בסופו של דבר קורס ומוחלף ע"י משטרי מהפכה. אם נרצה לסכם איפה גורמי הכשלון של הסדר החוקתי, נמצא 3 גורמי כשלון:

  1. כלכלה וחברה: אחד המדדים העיקריים ליציבות של מדינה/סדר חברתי זה הרווחה החומרית וביזור צודק של המשאבים. חיבוק וערבות הדדית כלפי מעמדות נחשלים, כמו הקבוצה המסורתית/ פלאחים, הפועלים, במשכילים/ אפנדים. האליטות הפוליטיות של הסדר החוקתי שקראנו להם נכבדים ומכאן גם התקופה מתאפיינת בפוליטיקה של נכבדים בעלי קרקעות וכסף, המעצמות הקולוניאליות מטפחות את האליטות האלה כגורם מתווך. אותן אליטות אם זה הופד במצרים/ הגוש הלאומי בסוריה, שואפות לעצמאות/ הגדרה עצמית אבל המדיניות שלהם כלפי הכובש היא מדיניות דיפלומטית יותר של הפעלת לחץ בכדי להגיע לפשרה ע"י דיאלוג. המצב של הפלאחים הדרדר עם השנים, בגלל האורבניזציה, תנאי המחיה של הפועלים די בעייתיים, אין מדיניות ראויה להתמודדות עם סוגיית הפועלים ומצבם. ישנה גם את בעיית המשכילים לא רק בסיפוק לחם ותעסוקה אלא גם רוח, כלומר לשתפם בניהול המדינה ולהכניסם למערכות הפוליטיות כמו סטודנטים שנחשפו לערכים אידאלים של קידמה והתמקצעות, אך הם לא מקבלים חיבוק מהנכבדים שרואים בהם איום. יש הדרה/ דחיקה לשוליים של מעמד זה ממנו יצא בסוף הקול המתריס והמחאתי. האליטות הפוליטיות של הסדר החוקתי פועלות לפיתוח הכלכלה ומשקיעות גם בהיבטים חברתיים אבל עד נקודה שזה לא מערער את הסדר החברתי הקיים. זה סיטואציה מרחבית של אליטות נכבדים שמפקחות על הסדר החברתי ולא נותנות לאחרים להשתלב. זה עניין חשוב לכשלון והסדר החוקתי ובעליית גורמים מאתגרים. אחד הדגלים לצדק חברתי.
  2. המדיניות הקולוניאלית/ מנדטורית: כבר דיברנו על זה בהקשר של סלאגט שביקר את המנדטים, אותן מדינות שולטות ולא קידמו עצמאות במדינות הפוסט העות'מאניות במזה"ת הערבי, אלא המשיכו להקרין את האינטרסים שלהם דרך מנגנונים מעודנים יותר. הם יצרו הפרדה עדתית ודגלו בשלטון של "בפרד ומשול" מה ששם אבן בגלגלי הדרך ללאומיות. נזיך איובי אמר שבמדינה הערבית הפוסט עות'מאנית היה חסר כח תשתיתי שיעזור לה לחדור לאוכלוסיה כדי לייצר נאמנות והומוגניות. המדינה המנדטורית לא סייעה ליצירת כח תשתיתי אלא פעלה לבזר את המערכת. כשיש איום צבאי מצד מעצמות אחרות באירופה, רוחות המלחמה של מלחמת העולם השנייה המדינות המנדטוריות הופכות את המדינות לקו חזית.
  3. נסיבות ספציפיות בכל ארץ: מצרים, עיראק, סוריה, לבנון, אמירות עבר הירדן. במצרים למשל יש את המאבק הבלתי פוסק בין הופד שמייצג את האליטה הלאומית למונרך כשהבריטים פועלים מאחורי הקלעים פעם לכאן ופעם לכאן. בסוריה יש פסיפס רב עדתי + כניסת הצבא לפוליטיקה, בעיראק גם פסיפס רב עדתי+ חיץ אתני-דתי והוא רוכב על משקעים היסטוריים למשל בין סונים ושיעים. בלבנון זה דומה אם כי שם התמונה מעודנת יותר, לזכותה יאמר שמשנות ה40 הצליחה לפתח רב- קיום שביר אמנם בין העדות שקיבלו ייצוג במדינה, לבנון לכשעצמה היתה יעד להשתלטות מצד עיראק, סוריה, מצרים. מבחינת יציבות פוליטית אמנם לא הצליחה אבל פיתחה מנגנונים.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים